קהל, אמן, מיצג

תמר רבן

קהל, אמן, מיצג

על יחסי קהל-פרפורמר, ועל קו ההפרדה (אם קיים) בין הקהל והמופיע

היום נסעתי לחיפה לחפש דירה קטנה לרכישה. נולדתי בחיפה, בהדר הכרמל, ושמעתי שמחירי הדירות באזור זה הם מהנמוכים בארץ. לפני כן, בכניסה לתחנת הרכבת בתל אביב, עמד בחור עם שלט גדול: "חיבוק בחינם". ניגשתי אליו והתחבקנו. אני חושבת שהוא קשור לאיזו תנועה בינלאומית של מחבקים, אבל האם ואיך כל ההקדמה הזו קשורה לנושא? מקווה שזה יתברר במהלך הדברים.

tamar2

"cookies". צילום: שירה אפל

בשנות ה-70, פרופ' גדעון עפרת טבע את המושג 'מיצג' בעברית כתרגום למושג הלועזי-performance art, מתוך הצורך להגדיר תופעה שהשתרשה בשנים אלו בארץ. המיצג הופיע לראשונה בארץ כביטוי נפוץ ואופנתי של האמנות הקונספטואלית, כחמש עשרה שנה לאחר הופעתו בארה"ב ובאירופה כמדיום בפני עצמו וראשיתו ב"הפנינג". המושג 'מיצג' על פי עפרת הוא הצירוף של המונחים 'מוצג' ו'הצגה'. ההנחה הייתה שמדובר בתופעת כלאיים של אמנות פלסטית ותיאטרון. כאמנית, שמסיבות ונסיבות שונות (שעל שורשיהן הייתי שמחה לתהות בהזדמנות אחרת) הוגדרה כאמנית מיצג, וכמייסדת ומנהלת של מקום הנקרא 'במת מיצג', אני מוצאת את עצמי מפקפקת בתקפות העכשווית של הפירוש העברי הזה לפעילותם של performance artists ככלל ולתפיסתי כאמנית כפרט שמיוחס לכלל הזה. עם זאת, אציין שבתחילת דרכי, לפני כ-30 שנה, הזדהיתי עם ההבחנה הזו ופעלתי לפיה.

הקהל כפסיכולוג/מאזין

תחילה אשתרע על ספת הפסיכולוג ואתם מוזמנים להקשיב לסיפורי.
הייתי סטודנטית לאמנות באוניברסיטת חיפה בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים. הדי אירועי המיצג, כמו אלה שערך עפרת בבית האמנים בתל אביב, "מיצג 76" ו"מיצג 79", בקושי חצו אז את הגבול בין תל אביב לחיפה ונקלטו רק באופן עמום אצל רובנו, למרות שבין המורים שלנו היו גם כאלה שהיו "בעניינים". ובכל זאת, כנראה משהו נצרב בלא מודע והיה המניע לפעולות "המוזרות" שביצעתי במסגרת שעורי האמנות המקובלים. המיצג "נעדר", למשל, היה התשובה שלי לתרגיל בקורס לרישום שנה ב'. מעבר לכך שלא היה במיצג שום רמז לרישום במובן המקובל הוא גם לא הוגש כמקובל במסגרת הסגורה של השיעור אלא חודש מאוחר יותר (לאחר שהציון הנמוך לקורס כבר נקבע), והוצג כסוג של פעולת גרילה במסגרת ההגשות של בוגרי החוג לאמנות. מסגרת זו אפשרה לי להופיע בפני קהל גדול יותר של סטודנטים מכל השנים, כלל המורים ואורחים מבחוץ, קהל שמעצם המעמד היה אמור לשבת בשקט, לצפות בעבודה ולהתפעל. או לבקר, כמובן, אבל ידעתי שאין כאן כלים מוכנים לביקורת ואין עם מה להשוות. הייתי בטוחה שהמצאתי דבר חדש.

זה לא שאני מנסה להתגאות במשהו, בטח לא בבורות שלי ובחוצפה. למעשה הייתי מאוד ביישנית וחסרת בטחון. במהלך השנים שבהן אני מלמדת ופוגשת סטודנטים ואמני מיצג אני מגלה שתכונות אלו מאפיינות אחוז די גבוה מהם.

בפעם הראשונה, לפני שנים,  כשנשאלתי באחד ממפגשי האמן שקיימתי, למה בחרתי לעשות מיצגים, לא הייתי מוכנה עם תשובה ונאלצתי לדלות סיבה באופן מיידי. מצאתי עצמי מתוודה על כך שאני מאוד ביישנית וקשה לי להתבטא באופן המקובל בחיי היומיום, ונראה שזו הייתה הסיבה שמצאתי לי אופן אחר שבו אוכל לומר את דברי יוצאי הדופן, תוך שאני נעזרת באלמנטים שונים: הפורמט המוכר של מופע, קונבנציות של במה-אור, קהל-חושך, פרפורמר מביע את עצמו, קהל סופג בשקט, סימן להתחלה, סימן לסוף ובסוף כמוסכם גם מחיאות כפיים. אכן כך התחלתי אבל זה השתנה בהמשך...

בהמשך

עדיין ביישנית, עם מודעות רבה יותר אך גם שאלות לגבי הבחירה בתחום זה, חיפשתי, בין השאר, את הדרך לנהל גם דיאלוג עם קהלים, זאת לעומת המונולוגים במיצגי הראשונים. אם דרך אלטרנטיבית לתקשורת אז אכן דרך המיצג: לא הצגה אלא שיחה, לא מוצג אלא פעולה, המיצג כהתרחשות חיה בין בני אדם. דיאלוגים, מבחינתי, מתקיימים באופנים שונים. גם בחיי היום יום הם לא תמיד מילוליים. האם חיבוק יכול להיחשב כדיאלוג?

הזמנה

אתם מוזמנים לחזור אחורה בזמן ולבקר ביחד איתי פעולת אמנות. בשנת 1993, יחד עם דני זקהיים ז"ל, שהיה שותפי לעבודה במקלט 209, נסעתי בפעם הראשונה לוונציה, לפתיחה המקצועית של הביאנאלה לאמנות. במשך שלושה ימים התרוצצתי בין הביתנים השונים של התערוכה הגדולה הזו, מקצה אחד של עיר התעלות למשנהו. רגלי כאבו מרוב הליכה בין מוצגי האמנות השונים ועמידה מולם, וראשי כמעט התפוצץ מעומס המראות של היצירות הרבות. המון גירויים שאין זמן לעכלם ולבקרם. ביום האחרון, שטנו לאחד האיים המרוחקים כדי להספיק לראות תערוכה היסטורית שהציגה, נדמה לי, עבודות מהפכניות מתחילת המאה ה-20. ביתן התערוכה הארוך היה מחולק לחללים עוקבים שבהם אפשר היה לראות אובייקטים דאדאיסטים וסוראליסטיים אבסורדיים; אלמנטים דמויי שופרות המשמיעים 30,000 סוגי רעשים בסיבוב מנואלה שיצר הצייר רוסולו לקונצרט הפוטוריסטי שלו, קופסאות שימורים המכילות את צואת האמן של מנזוני ועוד סנסציות מוכרות שתעודן מאכלס את ההרצאות שלי על מקורות המיצג. החלל האחרון היה שונה. זה היה מין חדר שנראה כמו חדר אורחים פשוט וחם של בית. היו שם ספות ושולחן סלוני קטן עם כתבי עת ופרוספקטים, שולחן גדול וכסאות סביבו, מקרר, טלויזיה ומכשיר וידאו, נגן מוסיקה (טייפ פשוט), קלטות וידאו ואודיו ולוח מודעות שעליו גלויות מהתערוכות השונות בביאנאלה. דני תלה על לוח המודעות את הגלויות שלו... ואז לקחנו שתייה מהמקרר והשתרענו על הספות, הרגענו את הרגליים והראש, הרוונו את הצמא ועלעלנו בדפים. לאט לאט ובאופן בלתי אמצעי הבנו שאנחנו בחלל המציג 'תערוכה' שקשורה לג'ון קייג' וכוללת, כבדרך אגב וברוח עבודתו, אינפורמציה מלאה על עשייתו , בלי להנחיתה על הצופים בצורת מוצגים אוטונומיים מוגמרים.  

הביקור בתערוכה הזו של קייג' היה אחד האירועים המכוננים בחיי כאמנית. זה הוביל אותי למחשבה שבמקום להציג בפני קהל הייתי רוצה לארח אותו בעבודתי. זה היה הרגע שויתרתי בעצם על עמדתי האופוזיציונית כלפי הקהל (ויתור חלקי בלבד- שכן אני עדיין מחזיקה בעמדת האמן כאופוזיציונר בחברה). דני זקהיים היה אומר שלבקר יצירת אמנות מבחינתו זה להתארח בה, כלומר ביקור להבדיל מביקורת. השאיפה שלו הייתה קהל שאינו באופוזיציה.

אירוח

אני אוהבת בתים. בשנת 1988 הפכתי את הסטודיו שלי במקלט הציבורי 209 לבית שאליו הזמנתי את אמני המיצג דני זקהיים וענת שן. יחד הקמנו את עמותת מקלט 209 ולשם הזמנו קהל לצפות בעבודותינו. העבודות נוצרו במיוחד לחלל התת-קרקעי הקטן והמסוים הזה. הנתונים של חלל זה אילצו אותנו לקיים יחסים אינטימיים עם הקהל מעצם הקרבה הפיזית בינינו, ומה שהתחיל אצלי כאילוץ הפך להרגל. המקלט הקטן נראה תמיד מלא, גם כשהקהל היה מצומצם. גם כשהיה במלוא תפוסתו לא מנה יותר מ-40 איש, מה שמתאים לכמות הקהל שמגיע במילא למיצגים בחללים סגורים ולא בפסטיבלים. מכאן אימצתי לי את מבנה 'מיצגי האירוח האינטימיים' גם כשהצגתי בחללים גדולים.

בעבודה " DINNER DRESS – דיבורים על דורה" (1997-2003),  אירחתי סביב שולחן עגול המכוסה בשמלתי, 24 איש בכל פעם ובכל מקום (סלון של דירה בוינה, האנגר ענק בציריך, תיאטרון בהמבורג, מקלט 209, במת מיצג בבית מרכזים או מוזיאון ישראל), מספר קבוע המתאים למימדי השולחן והזמן הקבועים. לקהל האורחים מוגשת ארוחה המתבשלת במקום והם שומעים סיפורים על דורה, אותם אני מספרת באופן אישי לכל אחד מהם. הקהל, במקרה של מיצג מורכב זה, משתתף באופן פעיל, אוכל, שותה, מביט, מקשיב ומגיב. כשמישהו מרוכשי הכרטיסים ביטל את השתתפותו ברגע האחרון הושבנו במקומו חבר צוות. העבודה יכלה להתקיים רק במתכונת של 24 האורחים. מטבע העבודה הזו כל אחד בקהל שמסביב לשולחן הפך להיות פרפורמר בעצמו עבור האחרים.

tamar

עם תחילת הפעילות של "אנסמבל 209" בשנת 2001 והרחבת פעילות העמותה, נאלצתי לחפש בית חדש, גדול יותר, שיתאים לכך. הבית הבא היה בבית מרכזים  ביפו, קראנו לו "במת מיצג". ראיתי את עיקר עבודתי כאמנית, בשתי שנות קיומו של המקום, כמי שמקיימת בית פתוח וחם לאמני מיצג ואורחיהם כמו גם לשאר דיירי המבנה התעשייתי הזה, אמנים ובעלי מלאכה. רציתי לשים דגש על המטבח ופינת האירוח והתמחיתי בבישול מרקים, אך עוד לפני שרעיון זה התבסס ולפני שמלאו שנתיים לפעילותינו שם, הבית נהרס בשריפה שפרצה בבניין ואיתו אבדו רוב האובייקטים מעבודותיי וארכיון שלם. בלי בית ליצירה ואירוח ועם מעט מאוד עבר אמנותי מתועד שנותר, יצאתי אל השטח 'להתארח' במציאות תלושה אחרת. יצאתי אל השטחים הכבושים במסגרת פעילות של 'בצלם' ו'מחסום ווטש'.

פעולה

את אמנות המיצג נהוג להגדיר כתחום חוצה גבולות המבטל, בין השאר, את הגבול בין האמנות והחיים. זה היה הזמן שבו חציתי במודע את הגבול. בקרתי בבתים של פלסטינים, חלקם הרוסים, קירותיהם נקובי כדורים, מטעיהם עקורים. הייתי עדה לחייהם ולמחסומים שבדרכם וכתבתי דוחות. בכל פעילותי שם ראיתי את המשך המסלול שלי כאמנית, לא רק כאמנית מתבוננת, שמאוחר יותר תעבד את המציאות הזו ליצירת אמנות שתוצג לקהל רוכשי כרטיסים (למשל המיצג "אבן, נייר ומספריים" שהוצג בביאנלה למיצג "ערפול" ב2003 ובו עדות מהמחסומים) , אלא, מבחינתי, התהליך כולו היה פעולה שלי כאמנית. דני זקהיים נהג לומר שעבורו גם ארוחת הבוקר זו פעולה של אמן, פשוט מפני שהוא אמן. באמירה זו הוא מתייחס כמובן למה שמרסל דושן ורבים אחריו כבר קבעו - אמנות מוגדרת על ידי עצם היותה פעולה של אמן. מעניין לבדוק בהקשר זה של ביקורים בבתי הפלסטינים והמחסומים את שאלת הקהל. הנחת יסוד היא שפרפורמנס (כאן פירושו כפעולה ולא כמופע) של אמן פרפורמנס מתקיים בנוכחות של קהל או כפעולה מתועדת המוצגת לקהל. כאן העובדות בשטח מעלות שאלות אחרות, דחופות יותר, שאלות קיומיות, בסיסיות, שאלות על מוסר והומאניות, ובעיקר איך פועלים כדי לשנות. זה היה הזמן שחשבתי שכאמנית בתקופה כזאת, עלי להימנע מהצגת "אמנות" ולהעדיף פעולה. בעשייה זו זאת אני שמתבוננת ומקשיבה, המבט הוא שלי, הפרפורמרית, על ה"קהל" המזדמן/המארח ולא להיפך. הנוכחות שלי מעמידה אותו ואת מצבו בקדמת הבמה, באור הזרקורים, ואני נשארת אלמונית או לכל היותר אחת מקבוצה מזוהה. השאיפה שלי הייתה שביני לבין קהל זה ייווצר דיאלוג שכולל שאלות וגם תשובות - ככל האפשר בנסיבות האלו.

האמן הגרמני יוזף בויס ראה בכל אדם אמן, ואני כאמנית רציתי להיות אדם, רציתי להימצא במקום הכי אמפטי לשכני. ההתנסות הזאת, אני מזכירה, התקיימה מתוך המצב שאליו נקלעתי כ"חסרת בית", והיא בעיקר עזרה לי להעמיד את הטראומה שלי בפרופורציות. במקביל, לאחר חיפושים מרתקים אחר בית, נענינו להזמנת הנהלת התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב והקמנו בה את הבית החדש של במת מיצג. האפשרות לשכון ולפעול באזור כה קשה ומוזנח נולדה מאותה תקופת שוטטות בשטחים הכבושים.  
גיליתי את אופני הפעולה האינטראקטיביים בסביבות 'לא אמנותיות' ונשביתי בהם. בתחנה הזו אני מיישמת את האירוח, הן כמארחת והן כאורחת. מארחת בבית של במת מיצג, שהקמנו מחדש שם, ואורחת במרחב הציבורי.

'פרוייקט זז'

לאחר שנתיים של פעילות מסודרת בתחנה וכשמאחורינו שנים רבות של פעילות כאמני מיצג, רגע לפני שהתחום מתבסס לו בשיח הכמעט מרכזי באמנות,  הרגשנו, ירון דוד (האוצר של במת מיצג דאז) ואני, שצריך לזוז הלאה והצידה מהשיח, מההרגל ומסכנת ניוון. יחד עם קבוצת אמני מיצג פעילים בבמת מיצג ניסינו למצוא דרכים וסיבות עדכניות לנוכחות המיצג בזמן ובמקום בו אנו חיים. ירון הציע פעולה מרתקת בסביבות חוץ ובתי המוצא של כל אחד מהמשתתפים. עברנו מסעות פרטיים אוטוביוגרפים עם המשתתפים ודרכם ניסינו לגלות משהו על סביבות החוץ-אמנותיות והציבוריות הסובבות אותנו. במסגרת משימה זו התחלתי תהליך שעודנו נמשך, המקביל לעבודתי המופעית אך נוצר כפועל יוצא שלה.

בית/סטודיו

מקלט 209 ובמת מיצג הם המקום שבו יצרתי, ארחתי והצגתי במשך 20 שנה. כך למשל נוצר המופע של אנסמבל 209, "סיפורי סבתא". הקהל, שנמצא בחלל הסטודיו שלי, יחד איתי ועם גיא גוטמן, שותפי ליצירה זו, שומע סיפורים ואגדות, וצופה בפעולת אפייה המתקיימת בחלל אחר, מעבר למחיצת זכוכית. מאחר ולקהל נבנתה טריבונת מושבים שתפסה את רוב החלל, נאלצתי לוותר על הסטודיו לעבודתי השוטפת. שוב "בלי בית" יצאתי ל"פרויקט זז" משלי - לחפש לי בית/סטודיו לעבודה מחוץ לבמת מיצג.

tamar3

"סיפורי סבתא". צילום: יעקב סבן

בתחילה חיפשתי דירות בסביבות התחנה המרכזית של תל אביב. באמצעות מודעות ומתווכים ראיתי דירות שונות והייתה לי הזדמנות לפגוש את דייריהן. כל דירה, אופייה ומיקומה, שלחו אותי בדמיון לעשייה אחרת. באחת הייתי סופרת, בשנייה ציירת ובאחרת פשוט דיירת. כל דירה עוררה צד אחר באישיות שלי ובנתה פרסונה דמיונית שונה. המפגשים עם הדיירים אפשרו לי שוב לפנות את במת הפרפורמר עבורם. באמצעות דיאלוגים רלוונטים לכאורה לנושאי הדירה, נפגשתי בפעם הראשונה עם שכניי לבמת מיצג באזור התחנה המרכזית. לכולם סיפרתי גם על עצמי, על במת מיצג, והזמנתי את כולם ל"סיפורי סבתא". במקביל כתבתי את סיפורי הנדל"ן שלי והקראתי אותם לקהל חבריי ל"פרויקט זז". חיפוש הדירה היה אמיתי, לא פיקטיבי, ובסופו מצאתי את הדירה שהפכה לסטודיו שלי, שהיא גם דירת האירוח לאמנים אורחים של במת מיצג.

עכשיו אני ממשיכה לחפש דירות, והפעם בהשראת המשימה של "פרוייקט זז" לחזור אל סביבות ביוגרפיות. אני מחפשת את הבית בחיפה, העיר שבה נולדתי, ומחירי הנדל"ן בה זולים. בין לבין אני כותבת את מאמר זה או בעצם, כרגיל, מספרת לכם סיפורים. אני אמנית מיצג, ואתם, אם קראתם עד כאן או אפילו אם קראתם רק את זה, אתם הקהל, אך בינינו מפרידים מרחקי זמן ומקום, עורכי טקסט ועורכים לשוניים, מעצבי תקשורת חזותית ואחרים.

ועוד משהו

במופע האחרון של "cookies" בבמת מיצג היה איש שנראה יוצא דופן ובלט בקהל המצומצם שהיה שם. בסוף המופע אני מציעה לקהל להגיב, לשאול, להעיר ובכלל לדבר. אותו איש, תימהוני לכאורה, קיבל את הצעתי ושאל/העיר: "לא חבל שבזמן שבאולם הזה עושים מופעים, בחוץ מסתובבים כל כך הרבה הומלסים?! אפשר היה לשכן כאן את כולם".
והבחור מתנועת המחבקים הבינלאומית, למה התכוון? לחבק אותנו? שאנחנו נחבק אותו? שנתחבק ביחד?