"יצירותיה של שרון אייל הן תחושה עצמית ללא היסטוריה, מה שלא תופס עצמו כמה שמתקיים בזמן, שלא מפתח זכירה. המבנה הילדי הזה הוא מה שמאפשר לה לפלוט בכל פעם אסתטיקה פשיסטית שאותה כולם ממשיכים להגדיר כ"אינטואיציה", כשבעצם מדובר בחוסר מודעות טוטלית שהופך בעצמו, לעתים, למחווה יצירתית" (ערב רב, פברואר 2012)
באמצעות כתיבה נשכנית ואקדמית במיוחד הזריקה מבקרת המחול שיר חכם אדרנלין לתחום שסובל מחוסר התחדשות טקסטואלית וביקורתית במשך שנים רבות. היא רקדנית לשעבר, לומדת לתואר שני בפילוסופיה, ומבקשת לתת זווית התבוננות רחבת היקף על המחול, דרך מבט לא מתפשר, לעיתים מכעיס ושנוי במחלוקת.
הרבה פעמים יש בביקורות שלך תחושה שאת תוקפת, שצריך לרצות אותך, או שסבלת מכל רגע, כאילו את נהנית לסבול.
אולי הכעס שלי נובע מזה שאני רואה יצירות בתחומים אחרים והן מדהימות, ויותר מדי יצירות מחול ישראלי לא אומרות שום דבר על העולם. זה מכעיס. זה ממש לא עניין אישי, זה באמת כעס אידיאולוגי כזה, והביקורת שלי באה מעמדה שמצפה מהן להיות יצירות גדולות. התחום סובל מחוסר הבנה בסיסי של מה זה אמנות או מה התפקיד שלה במחול ולכן לציבור לא אכפת מי זה כוריאוגרף זה או אחר. הייתי רוצה שהצופים כן יצפו מכוריאוגרפים להגיד להם משהו על החיים והחברה, כפי שמצפים ממשוררים או סופרים.
כלומר, לא הייתי רוצה להסתפק בדיבורים סתמיים על האסתטיקה של הריקוד. כשאני נוקטת בעמדה ביקורתית לא מתפשרת הציבור כבר מתעניין, אנשים מגיבים לזה, כמו בטקסט "הפאשיזם של התחושה" שכתבתי על שרון אייל. זה מייצר עניין, שיח, סקסיות סביב התחום.
ועדיין, עולה לפעמים תחושה שאת עסוקה מדי בביקורת נגטיבית, בפער בין איך שהיית רוצה לראות את המחול, לבין איך שאת רואה אותו בפועל, כשביקורת צריכה לעיתים לדעת להתעלם מהפער, ולכתוב מהמקום בו היא נמצאת.
מבחינתי איפה שאני נמצאת זה איפה שהמחשבה כבר נכנסה למחול ולכן גם כל הביקורות שלי מלאות במילה הזאת – מחשבה. אני כן כותבת מהמקום בו אני נמצאת, אבל באמת לא יכולה להתעלם מהפער מול המושא שאני כותבת עליו. כך שאני לא כותבת על הפער אלא מתוך הפער, ומה שמפריע לפעמים לאנשים לראות את הדימויים והאבחנות שאני מייצרת זה באמת הכעס.
ומצד שני יש לפעמים תחושה שהרגעים הקונסטרוקטיביים הם אלה שאת כופה תיאוריות אקדמיות-פילוסופיות קיימות על המחול, ושהכתיבה לא נגישה.
נכון שבהתחלה הפעלתי באלימות דברים שלמדתי באקדמיה אבל זה היה בשביל לעשות את זה סקסי, בשביל להגיד שהמחשבה מתעניינת בזה, כלומר שיש לדברים קונטקסט רחב יותר.
למשל, קראתי ספרים של הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן ואמרתי, "אהה, אגמבן אומר ככה אז בואו ננסה להדביק את זה למחול", אבל שוב, התחלתי לכתוב ביקורת לפני שנה וחצי, לפני זה הייתי רקדנית ולקיתי באותם סימפטומים שהיום אני מבקרת, כלומר הייתי חלק מהמחלה. אז כן, כמבקרת המטרה שלי היא להיות עם המחשבה ולהתחיל לעשות דיאגנוזות, למלל בעצמי את הניתוח של השדה, ולא להפעיל עליו משהו מבחוץ. כי אחרת אני הופכת להיות ערוץ ריק של העברת פילוסופיה ללא רפלקטיביות, ואז את מה שאני דורשת מהמחול אני לא מיישמת בעצמי.
הפוליטיקה של המחול
זאת האמנות שכותבים הכי מתייסרים שהם לא יכולים לעשות, בגוף, ואני מגיעה מהריקוד וכבר יודעת שאני יכולה. החלק הזה נגמר ולכן אין לי שום סנטימנט לגוף ומעתה אני יכולה להתחיל לחשוב.
מה כן היה עד היום בכתיבה על מחול?
עד עתה הכתיבה והדיבור היו או תיאוריים או סובייקטיביים, מונעים מטעם זה או אחר ברמה האסתטית, הייתה תחושה שלא נתנו את הדעת לאיך יצירת מחול פועלת ומה היא עושה. לא הייתה נוכחות של שפה, אולי כי קשה להכניס את השפה לתחום הכי לא שפתי שיש.
אם כך את אומרת, כמו רבים אחרים, שמחול זה התחום שהכי קשה לדבר אותו. ואני, מישהו שלא מגיע מהתחום, לא רואה במה הוא פחות שפתי מציור או מוסיקה קלאסית. יכול להיות שזאת מן התאהבות רומנטית ונרקיסיסטית של עצמכם בעצמכם, או בגוף, או מן רצון לבדל את המחול משאר האמנויות?
אני מודה שגם אני לפעמים אומרת את זה, אבל צריך למגר את הדעה הזאת, ומהר. אני חושבת שכמו שיש לציור סיבוך משלו, שבא לידי ביטוי בכל מיני דרכים, ככה ה"סיבוך" של המחול כרגע זה גוף. עוד עשרים שנה אולי הסיבוך יהיה אחר. עכשיו צריך לכתוב את הפרובלמטיקה ואז להתחיל לייצר לה פתרונות.
אז לטענתך המצב מעיד על קומפלקס זמני ולא על משהו בתנאי האפשרות וההיתכנות של המדיום.
אני יכולה להעיד על פרובלמטיקה אחת ודאית והיא נעדרות של מובן בתחום, אוטיסטיות, אי אפשר לדבר עם המחול והוא לא מייצר לוגוס. יחד עם זאת, אני יודעת שהמדיום מאוד מאפשר את זה, כמו שאפשר לראות במחול העכשווי באירופה. זו פרובלמאטיות שנובעת לא מתנאי המדיום, אלא מהאופי של המחול הישראלי של 2012.
איך את מסבירה את זה?
קודם כל זה בגלל הפוליטיקה של המחול. עמדות השיח והכוח לא מתרעננות ומאוישות כבר עשרים שנה על ידי אותם מנהלים אמנותיים, מבקרים ופקידים ממשלתיים, כולם אנשי עולם ישן שלא מעוניינים להתחדש. בנוסף גם אין אקדמיה לכוריאוגרפיה ואין מספיק לימוד ומחקר. אין פלטפורמה שמשקיעה כספים בשביל שכוריאוגרפים ידברו אחד עם השני, או במה שטקסט מחול יהפוך בה לקהילה מדברת וכותבת. איכות העבודות זה כבר עניין של ביצה ותרנגולת. אני מאמינה שאם הייתה כתיבה ענפה ושיח ואקדמיה לכוריאוגרפיה, היצירות היו משתבחות תוך כמה שנים ואז הייתה סקאלה של יצירות פחות טובות, אבל לצידן סקאלה של יצירות אלמותיות.
את מדברת וכותבת הרבה בממד הפילוסופי. למה בחרת דווקא במחול אם יש לך כל כך הרבה ביקורת עליו והוא כל כך רזה במובן הזה?
אני כותבת על מחול כי נולדתי לשם, זאת המשפחה שלי, ולכן אני ממפה את עצמי בשדה הזה ותוקפת את העמדות שבעיני צריכות להימחק מהעולם. הייתי רקדנית ועברתי את זה בגופי ועכשיו זה כמו למרוד באב ובאם שלך. הבעיה היא שהאב והאם המחוליים הם לא האבות הרוחניים שלי ואני צריכה להמציא את הרוח במחול, ככה אני מרגישה. כרגע השדה מרגיש לי נטול רוח, יש רק בשר.
מה זה אומר שהתחום "נטול רוח"?
בדרך כלל אנשים ממקמים את עצמם כי יש להם מיפוי אידיאולוגי של השדה. במחול אין מבחר של אידיאולוגיות ואני מרגישה שאני צריכה להמציא אותן, כמו לכנות למשל את האסתטיקה של נהרין כמשטר שנקרא "האוניברסליות של התחושה". לכנות זאת "אידיאולוגיה", שיש לה את שם האב של נהרין שחולש על השדה במובנים כאלה או אחרים. למפות את המתנגדים שלו, כמו יסמין גודר למשל, שהכניסה רגש מתפרע ועושה שיטה "פנים נהרינית" שנקראת "הסינגולריות של התחושה". כמובן, כאן הייתי רוצה מאוד שיתווכחו אותי, שיגידו שאני טועה או צודקת ויסבירו למה ואיך, רצוי בפומבי. רק כשיכנסו למחול רוח וצורות מחשבה, וכשהשדה ימופה בצורה היסטורית שלא מנותקת מתחומים אחרים, יהיה מקום לעמדות כוח שלא נובעות מכוח דה פקטו – כלומר מכסף ואלימות, או מטעם גרידא של מנהל אמנותי או קהל.
באמנות חזותית כותבים ומדברים המון, לעיתים מלהגים בלי הכרה כמו גרפומנים. המדיום מבוסס על הטקסט, לפעמים רווי בו מדי ויש אומרים שהאסון שלו זה הטקסטואליות, שהעבודה עצמה הלכה לאיבוד. את לא חוששת ממצב דומה במחול?
בנקודת הזמן הזאת אני יכולה רק להגיד שהלוואי והמחול יגיע לשם. אמנות היא תחום שרגיל לטקסט, והתהליך שאתה מתאר קרה במשך עשרות שנים. המחול במובן הזה הוא כמו תינוק שצריך ללמוד לדבר. כרגע אפשר רק לייחל לרגע שהוא ילהג.
שיהיה רוע, שיהיה דם
יש המון כוריאוגרפים חכמים וחושבים, אבל היצירה עצמה צריכה לחשוב, רק בה צריך להיות מימד רפלקטיבי, וכשאנחנו נכנסים לתחום הפומבי אין מקום לסובייקטיביות שהיא פרטית, יש אחריות. גם כשאני מדברת איתך עכשיו והטקסט הולך להתפרסם, זו אחריות. ואני לא טוענת שאנשים לא צריכים להתעסק בעצמם, אלא שעל הבמה העצמי צריך לעבור סובלימציה כטקסט פוליטי שיהיה ראוי לקחת את זמנם של הצופים.
איך את רואה את היחסים בין הביקורת לעבודה, האם היא חיצונית לה או ממשיכה אותה?
בביקורת יש ממד אלים של המתה. היא ממיתה את ההופעה כמופע פנומנלי, והופכת אותה לטקסט. עם זאת, היא מחייה, כי הביקורת היא למעשה החיים שאחרי המוות של העבודה וראוי שהחיים האלה יהיו נצחיים, זה קו מחשבה שמושפע מוולטר בנימין. ביקורת טובה היא ביקורת שמפעילה את השדה, שוב ושוב.
מה יותר מעניין אותך – המחול כהופעה וכחוויה חושית מיידית, או הפילוסופיה והחשיבה על המשמעויות שלו?
הופעות המחול עצמן הרי לא שורדות. ברגע שהעבודה הפכה למלל אז אפשר להתחיל לדבר איתה ולדון עליה, וזה מה שחשוב. היא יכולה להמשיך להופיע על במות, אבל היא עדיין מתה כמשהו סופי ולא מילולי, ונולדת כאל-מוות ששורד את הזמן, כמשהו נצחי בתחום הפומבי.
מצד שני, גם פובליציזם "צהוב" חסר במחול בישראל. "הצהוב" זה הזמן של העכשיו והוא גם מנציח, הנצחה לא מונומנטלית. יסמין גודר ואוהד נהרין למשל, הם היחידים שהופיעו על השער של טיים אאוט עד היום. באמנות שלהם הייתה הצדקה להנציח אותם, לדבר איתם כדמויות שיש טעם לשאול אותם מה הם אומרים על העולם. הייתי שמחה לראות עוד "צהוב" בתחום, שינציח אותו בדמות גיבורי תרבות, אייטמים במדורי רכילות, כתבות על תככים וקליקות.
איך את רואה את השיח על המחול הישראלי ביחס לשיח בתחום בחו"ל?
אין ספק שבאירופה יש תחייה של שיח במחול, ואין ספק שפרפורמנס זה תחום נורא סקסי שם. הייתי רוצה לראות גם פה כנסים וריבים וזרמים, לראות שיוצאים נגד מישהו וקוראים לו נניח "נונ-דאנס". עצם הטענה הזאת בפומבי, וזה שהיא מעניינת אחרים, זה כבר אומר משהו, זה אומר המון.
חסרה בארץ ציניות?
חסר רוע. אני קוראת לזה רוע. כן, שיהיה גם רוע, שיהיה דם. למה לא? זה עושה שירות טוב לתחום. כרגע אין רוע בכלל, אין דבר כזה "כוריאוגרף רע", ולמה בעצם? בכל תחום יש את האמנים המרושעים. נהרין הוא למעשה המגלומן היחיד כיום, אולי האחרון שבהם, אבל הוא עושה את זה בתחום התחושה, ואין אף אחד אחר שיכול לבקר ולהגיד לאחרים שהם טועים או מיותרים. במובן הזה, התחום היום תמים ואין את האינטראקציות האלה שקורות בכל תחום אחר ברמה הקהילתית. מעבר לזה, יש גם במחול עצמו המון תמימות. תמימות ושיעבוד לגוף, שיעבוד לדבר הזה שנהרין עשה.
ראשו של המלך
נהרין מאוד נוכח בביקורת שלך על התחום. מצד אחד את אומרת שהיית רוצה לראות אותו יותר במדורי רכילות, ומצד שני הוא מייצג אצלך מן אם כל חטאת. איך את מסבירה את האמביוולנטיות הזאת, והאם כמבקרת לא עדיף מבחינתך פשוט להוציא אותו מהשיח?
כרגע, ראשו של המלך שצריך לכרות, הוא זה של אוהד נהרין. הוא הביא איתו בשורה, הביא את השפה המחולית של הגוף לרמה שאפשר להגיד בה הכל, בלי לדבר. הגוף הגיע אצלו לכזאת רמה של שיכלול דרך הגאגא, שהתחושה, הסנסיישן, הפכה להיות הדיקטטור של המחול. מה שכרגע כוריאוגרפים עושים זה או לדבר עם זה, או למצוא סדרות תחושתיות אחרות או להתנגח בזה בצורה פשטנית מדי. בדיוק בגלל שנהרין כל כך משמעותי, צריך לכרות את ראשו ולברוא מחול אחר, קונספטואלי, שזה שלב בהתפתחות המדיומלית שהמחול כאן צריך לעבור.
מה המשמעות שלו בעינייך, בשדה המחול הישראלי?
הרקדנים של נהרין נראים די אותו דבר וזזים די אותו דבר, הוא משכפל את העצם הזה שיש לו יכולת דימיון אין סופית של הגוף. אבל זה לא דימיון פוליטי, זה לא דימיון טקסטואלי. עכשיו אנחנו צריכים להפסיק לדמיין את הגוף, או לחילופין לקחת את המתנה הזאת שהוא נתן ולהתחיל באמת לעבוד איתה ולפרק אותה.
אגב, אני רואה את זה כהצלחה מדהימה, בגלל זה הוא ספקטקל בשבילי. אבל ברגע שהוא הגיע לרוויון הזה שבו הגוף יכול לדמיין הכל, אז היצירות שלו התחילו לקרוס, כי הוא הפסיק להגיד, הפסיק לדבר. בגלל שהרמה הפיזית כל כך השתכללה, זה ייתר לו באיזשהו מקום את הצורך להגיד משהו.
כלומר, האסתטיקה של השכלול הגופני הפכה מאמצעי למטרה.
בדיוק, היא הפכה למטרה וזה מה שעולה לבמה. הספקטקל של הגוף, ושם זה נשאר.
את אומרת שנהרין מציע משהו מנותק מהזמן ומהקונטקסט החברתי. אם כך, מתוך התבוננות על הפרוגרמה שלך, קשה לי להבין למה את רואה את מה שהוא עשה כ"בשורה".
נהרין המשיג מחשבה על הגוף כמכונה אוניברסלית, שאפשר להיכנס ולצאת ממנה, המשיג ברמת חינוך הגוף, וגם ביצירות המוקדמות שלו שכן היו בהן תמות פוליטיות. בכל זאת, לחנך רקדנים לא על הבלט הקלאסי אלא על גאגא זה המון. זה קונסטרוקט גופני שהופיע בהיסטוריה וראוי שילמדו אותו, לנצח. זה כמו להעריך את ההישגים של המהפכה הצרפתית כמשהו חדש שהופיע, למרות שהיא הולידה רוע. גם נהרין יצר משהו חדש וחשוב שהוליד בהמשך רוע, כי מאז הופעתו המסמנים נעלמו ואין דיבור.
אבל מעבר לחינוך, כאמנות שאמורה להגיד משהו על העולם, אין בזה משהו בעייתי?
נכון, אוהד נהרין שותק. כבר הרבה שנים.
תראה, במובן מסוים פחות משנה לי מה אומר איש זה או אחר, אלא עצם זה שנלחמים בתוך שדה פוליטי שמנסה לעשות טיהור של האינטרסים מבחוץ. האמנות היום היא אחד האתרים המובהקים בהם מופיעה הפוליטיות, במובן של לצאת לפומבי ולזעוק את מחשבותיך. וזה לא בגלל שאתה בר אסמכתא, כי לאף אחד אין סמכות, והמקום של הריבון ריק באמנות. אמנם אנשים יושבים בעמדות כוח מסוימות אבל ראוי להתווכח עם דעתם, ורעיונות נלחמים ברעיונות. זה מה שצריך לכונן במחול. אם נעשה את זה אז אולי המחול יהיה התחום הכי מעניין בעוד חמישים שנה. אולי המחול יהיה בעצמו אב רוחני לתחומים אחרים, פתאום תהיה בו רעננות שאין בהם.