בכל פעם שאני מוצא את עצמי באולם התיאטרון, מתעוררת בי השאלה: מה רואים השחקן או השחקנית? אני שם עצמי במקומם, מנסה לדמיין כיצד נראים הדברים מנקודת מבטם; אור חזק מסנוור את העיניים, קהל יושב אי שם בחושך. אני מנסה לדמיין את התחושה שהמראה הזה יוצר אצלם, את השפעתה של תחושה זו עליהם וגם את השפעתה על ההופעה בה אני צופה. צפייה ב"אמנות תלוית מקום" אינה שונה בהקשר הזה - תהיותיי מתחלקות בין היוצר, היצירה, הצופה והקשר ביניהם. תהיות כאלו התעוררו בי בעת הצפייה בעבודות שונות שהוצגו במסגרת בפסטיבל בת ים הבינלאומי ה-14 לתיאטרון רחוב (26-28.9.2010).
הראשונה שבהן היא "בינ-עירוני", עבודתה האחרונה של קבוצת "אוקטט", אשר מתרחשת בתחנת אוטובוס קטנה בבת ים בה עובר קו מס' 6. תשעה רקדנים מנכסים את חלל התחנה במיומנות מרתקת, ומביאים לחיים רשת סבוכה ודינמית של מערכות יחסים בין המשתתפים. ברקע, במשך כל זמן המופע, נוכחת אותה תחנת אוטובוס בה עובר קו מס' 6.
בראיון ישן אמר הקולנוען היפני, אקירה קורוסאווה: "אנחנו יוצרים מתוך זיכרון. זיכרון הוא הבסיס לכל יצירה." תחנת האוטובוס מזכירה לי את ימי ההתבגרות שלי, טרום הרישיון. כבר מספר שנים אני חולף על פני תחנות אוטובוס מבלי להעניק להן תשומת לב מיוחדת, זאת על אף שהזיכרונות מהן הם רבים ומגוונים. זיכרונות כאלה קיימים לבטח גם אצל שאר הצופים במופע. אני מסתכל על קהל הצופים ב"בינ-עירוני" וחושב על מילותיו של קורסאווה, שואל את עצמי מי מהם או מהמופיעים המתין פעם לקו 6 או לכל קו אחר, ובאיזו צורה הזיכרון שלו או שלה מתקשר עם היצירה העומדת מולו כעת? האם, כמוני, הם שואלים את עצמם מתי יגיע האוטובוס? האם כך יסתיים המופע?
בשיחה עם יניב מינצר ויובל גולדשטיין, שניים מחברי הקבוצה, הם חושפים את הסיבות לבחירת המקום ואת תהליך היצירה: "חיפשנו מקום מוגדר, מקום בעל פונקציונאליות הקשורה בבני אדם, מקום טעון אשר מחזיק חלק פעיל בהתנהלות העיר. לאחר מספר סיבובים בעיר מצאנו עצמנו יושבים ומהרהרים באפשרויות שראינו, וכפי שקורה פעמים רבות, התשובה פשוט ניצבה מולנו – תחנת האוטובוס. חזרנו לסטודיו בכדי למצוא את המסגרת לעבודה - איזו חוקיות פנימית שתשמש כשלד להתנהלות חופשית".
גולדשטיין מספר כי "הבחירה במחזוריות של התחנה הרגישה מאד טבעית - ההתרוקנות וההתמלאות של הנמצאים בתחנה, זמן ההמתנה בתחנת אוטובוס הקצוב מטבעו. המפגשים בה הם זמניים, משתנים". "השלב הבא היה למצוא את השוני", מוסיף מינצר, "רצינו למצוא את ההבדל בין עבודת הבמה לבין העבודה בתחנה, ושמנו לב לשני הבדלים עיקריים: הראשון נבע מאופי המקום - תוך כדי חזרות הבחנו בתחושת זרות וניכור שעולה כאשר ישנם אנשים רבים בתחנה. כל אחד מסתגר בעצמו, מתקשר פחות, מסתכל פחות. לעומת זאת, הנוכחות של שניים או שלושה אנשים בלבד בתחנה מאפשרת מפגש אישי יותר, פתוח יותר, ומערכות יחסים נרקמות. ההבדל השני נבע מהמבנה הפיסי של המקום, ממימדי התחנה שהכתיבו אופי תנועתי מסוים, ולכן העבודה שנוצרה היא פחות ריקודית מעבודות אחרות שלנו. החלל הקטן נועד להמתנה ולכן אפשר פחות תנועה או תנועה שונה".
עבודות המחול של קבוצת "אוקטט" מבוססות על אימפרוביזציה, ועובדה זו מחדדת את שאלתי באשר להשפעותיו של האתר על היצירה. התחושה שהיוצרים הם שעיצבו את היצירה כך שתתאים למקום הלכה והתרחקה ככל שארך זמן הצפייה, עד שמצאתי את עצמי עם ההבנה שהמקום הוא זה אשר עיצב את המופע. "לעומת עבודות במה, נוכחות הקהל בתחנה היתה מורגשת מאוד" ציין מינצר, ואכן, הקהל, שהיה מואר, עמד קרוב מאוד למופיעים. מכאן נבעה ההחלטה שאין "אחורי הקלעים", ורקדנים שיצאו מתחום התחנה הצטרפו לקהל והיו לצופים עד לחזרתם לבמה-תחנה.
בתקופה האחרונה אני נפגש יותר ויותר עם המונח "site specific art", ועם גרסתו העברית "אמנות תלוית מקום". הפער בתרגום מעלה את השאלה האם קיים גם פער בהתייחסות האמנותית: site specific vs. site dependent. נדמה שהמונח הלועזי איננו רגשי או שיפוטי כמו המונח העברי. שימוש במונח 'סייט-ספסיפיק' אינו מעלה את השאלה לגבי זכות קיומה העצמאי של יצירה ללא המקום. המונח 'אמנות תלוית מקום' לעומתו, אינו מותיר מקום לספק, ואף מעלה את השאלה הנגדית: האם יש מקום תלוי אמנות?
שאלה זו עולה מול יצירתם של אלון שוובה ויונתן קונדה, "להשכרה", ההצגה הזוכה בפסטיבל. מדובר בעיבוד לסיפור "דירה להשכיר" מאת לאה גולדברג. את תפקיד הבמה בהצגה זו מילא בניין מספר 6 ברחוב התותחנים בבת ים. במשך חמישה חודשים עבדו היוצרים עם דיירי הבניין ועם השחקנים, ובתום תקופת החזרות הציגו המופיעים יצירה שהותירה את קהל הצופים נפעם ומרוגש. "נוצרה אינטראקציה עמוקה מאוד בין התושבים והצוות", מספר שוובה. "עבודה כה ממושכת בתוך המרחב האישי של הדירים לא יכולה אלה לייצר קשרים חזקים בין היוצרים לדיירים. את הקשרים האלה ביקשנו לחשוף ביצירה".
תהליך העבודה הממושך הוא אכן יוצא דופן, בניגוד ל"רוב עבודות הפרפורמנס, שהן אורחות רגעיות במרחב" לדברי שוובה. כאן נוצרה אחדות רגעית בין היוצרים, הדיירים והמקום, ובכך יצרה העבודה גם מקום חדש. אם תגיעו היום לרחוב התותחנים 6, אני בספק אם תמצאו את אותו הבניין שעמד שם רק לפני חצי שנה.
העבודה האחרונה אותה רציתי לציין היא עבודתו של קובה סלומובסקי, "טקסי פולקה". העבודה, שהוצגה בפסטיבל במסגרת התוכנית הבין לאומית, התרחשה במונית שנסעה בין אתרי הפסטיבל, אספה עוברי אורח והסיעה אותם ממיצג למיצג על פי דרישתם. הקשר בין יצירה זו לבין המקום הוא שונה מעבודות אחרות אך משמעותי לא פחות. הנוסעים המופתעים מצאו עצמם נכנסים לאולפן מוסיקלי קטן, ויצירת מוסיקה הפכה כמעט לבלתי נמנעת. למעשה הנוסע הוא זה שהוביל את תהליך היצירה, בתמיכתו של סלומובסקי ובסיועו המקצועי. הנוסעים במונית העידו על כהות-חושים ולפעמים גם על אובדן תחושת זמן ומרחב. "המונית מלאה בכלי נגינה וקישוטים", סיפר אחד הנוסעים, "אתה נכנס, הנהג אומר לך: שלום, אתה יכול לנגן. עם הצליל הראשון שאתה עושה הוא מצטרף ואין דרך חזרה. אתה שוכח לאן רצית להגיע ובטח איפה אתה נמצא".
בעודי מתבונן במפת הפסטיבל אני לא יכול שלא לדמיין את המונית של קובה שועטת ברחבי העיר, שמחה וצוהלת, מורידה ומעלה נוסעים מחויכים, ומשאירה בנסיעתה שובל מוסיקלי המחבר בין המופעים. בין המונית לפסטיבל נוצר קשר אחר, יוצא דופן, קשר סימביוטי ממש, כך שלא ניתן להפריד עוד בין "טקסי פולקה" לפסטיבל.
לסיכום, אני מבקש להזכיר את יצירותיו של האמן אנדי גולדסוורדי (Andy Goldsworthy), ששמו עלה גם בשיחה עם יניב מינצר, חבר קבוצת "אוקטט". גולדסוורדי הוא אמן סביבתי שחי בסקוטלנד. עבודתו מבוססת על שימוש בחומרים אותם הוא מוצא בסביבתו המיידית, ומהם הוא יוצר עבודות המביאות את טבע המקום והדינמיקה המצויה בו למודעות הצופים. גולדסוורדי מעיד על הצורך שלו במקום בו הוא עובד. לדבריו, ללא המקום אין התבוננות, אין תחושה ואין יצירה. מנגד, היצירה היא זו שמחברת אותו למקום ובלעדיה הוא חסר שורשים. בנוסף, מציין גולדסוורדי את הקושי במעבר ממקום בו הוא יצר למקום אחר, אפילו אם המעבר הוא לשם המשך יצירה. לדבריו, אדם מרגיש את כאב הקריעה מהמקום בו הוא יצר. היצירה כאילו מאחדת בין יוצר ומקום. קשה שלא לחשוב בהקשר זה על המובן היהודי של המילה 'מקום', ועל היצר והיצירה כאמצעי המחבר בין האדם למקום, בין אדם ואלוהיו.
לאחר בחינה קצרה של המונח העברי והשימוש בו, אני שבע רצון מן ההגדרה של "אומנות תלוית מקום". התלות הזו מעידה על הצורך של היוצר יותר מזה של היצירה, היא מעידה על צורך של היוצר בשורשים ועל הבחירה בהשתרשות דרך יצירתו.