בדצמבר האחרון זכו תלמידי בית הספר לתיאטרון חזותי בביקורו מעורר ההשראה של כהן הפרפורמנס2 האמריקאי ריצ'רד שכנר (Schechner). לאחר שאסף מן הקהל שאלות אשר נועדו להבהיר לו מהם תחומי העניין של העומדים מולו, פתח שכנר את הרצאתו: "בקיבה שלנו ממוקם מרכז עצבים גדול מאוד" הסביר. "הוא מכיל את אותה כמות עצבים שיש במוח, כולם מחוברים אל עצב ראשי אחד שנקרא עצב הואגוס, או העצב התועה. הוא מתחבר באופן ישיר לגזע המוח. החלק הקדמי של המוח, הקורטקס הקדם-מצחי, הוא זה שמדבר אליכם עכשיו, בעוד שהמוח האמצעי הוא האזור בו אנחנו מתמודדים עם רגשות ותחושות שלא ידועים לנו. אני הולך לעשות משהו שישפיע על המוח האמצעי שלכם" אמר, ושאג במפתיע. מששכך פרץ הצחוק והבהלה שהתעורר בחדר, המשיך והודיע שיעשה זאת שוב, וכך אכן עשה. כמובן שהפעם הנוכחים כולם נותרו אדישים. זאת, לדברי שכנר, מכיוון ש"אנחנו מסוגלים להתאמן, לתרגל, ללמוד ולהשתמש בידע המוקדם שלנו. גם בעלי-חיים מסוימים מסוגלים לזה, אבל תוך מאמץ גדול. אתם למדתם את זה ברגע. ההכשרה שלנו כפרפורמרים מאפשרת לנו לעבוד כלפי מעלה וכלפי מטה – לפתוח את הנתיב המחבר בין המוח למרכז העצבים בבטן."
אם להציג את האיש ופועלו בקווים כלליים, מדובר באחד המומחים הגדולים ביותר בתחומו, ולו רק בגלל השילוב הייחודי של חידושיו המהפכניים כיוצר, כתיאורטיקן וכותב וכאיש חינוך. שכנר, מרצה ותיק בחוג לתיאטרון ב Tisch School of Arts-באוניברסיטת ניו יורק, היה שותף לייסודה של מחלקה חדשה ללימודי פרפורמנס (Performance Studies) בה לומדים תיאוריות אנתרופולוגיות, סוציולוגיות, בלשניות ופסיכולוגיות לצד תיאוריות של פרפורמנס, תיאטרון ומחול. המבנה רחב-היריעה של המחלקה ביטא תפישה פדגוגית חדשנית ביחס ללימודי פרפורמנס, ובעקבות הקמתה נוסדו מחלקות דומות באוניברסיטאות רבות ברחבי העולם.
בתחום התיאוריה והכתיבה החל שכנר לפרסם מאמרים בשנות ה-60 ובהמשך גם ספרים רבים על מחקר הפרפורמנס כתופעה סוציו-תרבותית ועל אמנויות המופע. במרבית כתביו בולטת נקודת המבט, הקשורה גם בקשריו עם האנתרופולוג ויקטור טרנר (Turner), המזהה יסודות פולחניים הן במופע התרבותי והן במופע האמנותי המהווה חלק ממנו. היסודות שהגדיר בשפה בהירה ובמונחים קליטים ושמישים להפליא, הפכו לז'רגון בסיסי וכבר כמעט מובן מאליו בדיבור ובכתיבה על פרפורמנס.
כיוצר, החל שכנר לפעול בשנות ה-60 והקים את קבוצת התיאטרון הנסיונית 'The Performance Group', איתה יצר את עבודתו הראשונה שהתפרסמה – דיוניסוס ב- 69, על פי הבכחות לאוריפידס. הפרשנות החופשית והאקטואלית שהעניק למחזה, יחד עם היחס החדשני שלו בהפקה לכל הקשור בשחקן (או מוטב – הפרפורמר), בחלל ובקהל, הייתה תחילתו של מחקר יצירתי רב שנים במסגרת עבודתו בקבוצה הזו ובהמשך – עם קבוצות אחרות.
גם אל הפרפורמר מתייחס שכנר מנקודת מבט אנתרופולוגית וסוציולוגית; הוא תופש כל התנהגות או פעולה שאנחנו מבצעים בחיינו כ- Twice Behaved Behavior. בין אם זו פעולה שכבר ביצענו או תרגלנו ואנחנו חוזרים עליה, או שזו התנהגות שראינו אצל אחרים ולמדנו – ההתנהגות לעולם איננה ראשונית או חד-פעמית. את צורות הפרפורמנס שלנו בחיים הוא מחלק לארבעה סוגים: Being, Doing, Showing doing, Explaining showing doing.
ה- Showing Doing מתאים לכל קטגוריה תרבותית של מופע שבה תובלט או תוצג במודע פעולה שכבר הפכה לתבנית. לכן קטגוריה זו מתאימה במיוחד גם להבנת הפרפורמנס האמנותי. לטענתו, כפי שאנחנו מתרגלים ומדייקים פעולה אמנותית, כך אנחנו מתרגלים, משננים ומתאימים לסיבות משתנות גם את פעולות חיינו. מאגר ההתנהגויות שהעולם שלנו מכיל, ושאותן ביכולתנו ללמוד, לבצע ולשכלל, מדומה על ידי שכנר לסרט הצילום בידיו של במאי קולנוע. הבמאי יכול לקחת את חלקי הסרט ולהניחם זה לצד זה בכל דרך שיבחר – חלקים אלו הם אובייקטים קיימים שאפשר להפעיל עליהם סוגים שונים של מניפולציה. באופן זהה נוהג הפרפורמר בהתנהגויות אנושיות. עצם המסגור (frame או framing הוא מושג חשוב אצל שכנר שמוכר גם מן הכתבים של הסוציולוג ארווינג גופמן [Goffman] ואחרים), ההפרדה או ההדגשה של התנהגויות אלו (למשל כתוצאה מתחימתן כמעשה אמנותי אך גם במסגרות אחרות) מאפשר לעצב אותן, לערוך אותן ולבצע בהן טרנספורמציות. המשמעות האמנותית נוצרת על ידי הצבה לא-שגרתית של הפעולות זו לצד זו, הסיטואציות שבהן הן מתרחשות ואופן ביצוען.
במהלך ההרצאה חזר שכנר כמה פעמים על תיאור אירוע טיש חסידי שהשתתף בו במהלך השבוע: "אני מקווה שאני מצליח לשמור על "מוח של מתחילים". אני לא פוחד לשאול "למה" או לנסות משהו חדש, כמו להצטרף לחסידים בטיש. עד היום הטיש היחיד שהכרתי הוא ה- Tisch School of the Arts, ואם הייתי אדם אחר הייתי עושה מה שעשו השאר באותו ערב – לעמוד בצד ולצפות. אבל רציתי להרגיש ולחוות את מה שאני רואה. ובזמן שעשיתי את זה הייתי כן. וזו נקודה חשובה, כי פרפורמנס דורש יושר וכנות זמנית. לא אמת מוחלטת. אם אתה מחפש אמת קבועה ומוחלטת, לך להתעסק בפילוסופיה או בתיאולוגיה. אבל פרפורמנס מטבעו הוא מעין משחק, כלומר סוג של שקר. אבל שקר בתוך גבולות. זו קבלה של מערך כללים אחר. כשאנשים מנסים ליפות את הפרפורמנס כאילו הוא מבקש לחשוף איזו אמת נעלה… זה לא זה. זה עשוי לקרות כפועל יוצא. אני חושב שזו רמה אחרת של חוויה אנושית. אנחנו יכולים להעמיד פנים שאנחנו לא מי שאנחנו לפרק זמן מוגדר… ואיזה כיף זה. אז למה אני לא יכול להעמיד פנים למשך שעה וחצי שאני חסיד? העולם שאני חי בו הוא עולם שבו אתה חוצה קו והופך למשהו שלא היית כשהיית בצד השני שלו. הקווים שמסומנים פה על הבמה הם גרסא מוחשית יותר של גבולות שבעולם התיאטרון, או בעולם בכלל, הם נזילים יותר. הם מאפשרים לנו ללכת באופן זמני הכי רחוק שאנחנו יכולים, תחת הנסיבות".
הקווים שאליהם התייחס שכנר הם למעשה רצועות סרט דביק (מסקינגטייפ) שכיסו את רצפת חלל העבודה בו התקיימה ההרצאה. אלו שאריות שנותרו מסדנת 'ראסה בוקסז' (Rasaboxes) – טכניקת עבודה שפיתח שכנר – שהתקיימה באותו בוקר. את הסדנה הנחו ממשיכות דרכו Paula Murray Cole ו-Michele Minnick. טכניקת ה'ראסה בוקסז' מבוססת על הנאטיה שאסטרה – טקסט סנסקריט עתיק העוסק בתיאטרון, מחול ומוסיקה. משמעות המילה "ראסה" בסנסקריט היא טעם, מיץ, מהות. שמונה הראסות אשר מונה הנאטיה שאסטרה הן שמונה רגשות-יסוד או מצבי הוויה ראשוניים. ה'ראסה בוקסז' מתבססת גם על חקר רגשות עכשווי המתמקד במערכת העצבים האנטרית ("המוח שבבטן", ר' תחילת דבריו של שכנר), והיא נועדה לפתח את היכולת הפיזית של הפרפורמר לעבור ממצב למצב, כאשר הבמה מחולקת לאזורים שונים על פי הראסות, באמצעות אותם קווים שהזכיר שכנר.
שכנר ציטט בהרצאתו את אנטונין ארטו (Artaud) שטען כי "השחקן צריך להיות אתלט של רגשות". הוא הוסיף ואמר: "האבחנה הזאת הממה אותי בפעם הראשונה שקראתי אותה. הרי אתלט מסוגל להתמסר לפעולה באופן מלא, ובהישמע המשרוקית פשוט להפסיק. כאשר היא נשמעת שוב, הוא שוב בפנים במלוא ההתמסרות. הוא לא צריך עשר דקות להתכונן. האם אנחנו יכולים לעשות את אותו דבר עם רגשות?".
בהמשך הקרין שכנר לראשונה סרט (שנמצא עדיין בשלבי עריכה) המתעד את הפעם האחרונה שהעביר בעצמו סדנת 'ראסה בוקסז'. במהלך סדנה זו (שארכה שלושה שבועות) מתרגלים המשתתפים מעברים רגשיים באופן פיזי ובטוטאליות הולכת וגוברת, עד למצבים קיצוניים למדי של התערטלות, התפלשות באוכל, צעקות, בכי, הליכה בעירום ברחבי החדר ולבסוף ארוחת ערב לאור נרות.
שכנר בחר לחתום את הרצאתו בהרחבת הדיבור על העקרונות הבסיסיים של ההתנהגות כפרפורמנס ובעיקר – המודעות לפעולה המופעית והיכולת לעורר ולפתח אותה: "למעשה, כל בני האדם מודעים להיותם פרפורמרים. מרגע שאנחנו מתעוררים בבוקר אנחנו מקיימים סדרה של פעולות שאנחנו לא חייבים לבצע, ובכל זאת בוחרים לבצען, בסדר מסוים ובאופן מסוים. איך, אם בכלל, אנחנו מצחצחים שיניים? מה אנחנו לובשים?". לטענת שכנר, "בין אם אתה מכריז במובהק "I am performing" ובין אם לאו, מרגע שאתה מפתח מודעות עצמית, אתה מתחיל ליצור ולפתח את הזהות הזמנית (או אולי הקבועה) שלך". לדבריו, מרבית האנשים אינם ערים לעובדה שהם "performing", אבל כאשר מסבים את תשומת לבם לכך, הם נעשים יותר מודעים. כך בעיניו, "אחת הפונקציות המרכזיות של האינטרנט כיום – פייסבוק, יוטיוב ודומיהם – היא להפוך יותר ויותר אנשים למודעים ל-performability שלהם. נראה שכל תקופה בהתפתחות האנושית מרחיבה את המודעות ל-performability הזו, ועלינו להבין כיצד להתמודד איתה. אני חושב שהמחלקה ללימודי פרפורמנס עוזרת לאקדמאים לפתח מודעות לכל הדברים האלה, ויש לקוות שהיא תעורר גם את המודעות ל-performability בקרב אנשים אחרים".
במפגש איתו חשף שכנר היבט אשר אינו עולה מצפייה בהצגות שלו, קריאה אודותיו או עיון בכתביו – הוא צד המאמן, זה אשר מכשיר פרפורמרים ומתרגל איתם את הפרקטיקה הפרפורמטיבית שפיתח. אמנם בעיניהם של תלמידי תיאטרון ופרפורמנס בשנת 2011 הפרקטיקה הזאת עלולה להיראות מעט אנכרוניסטית, אך יש לזכור ששכנר עצמו הוא מפורצי הדרך שיצרו בשנות ה-60 את זרם התיאטרון הזה, שעשוי עתה להיראות מיושן. בסצנת הסיום (הזמנית) של הוידאו שהציג שכנר, הוא נראה כשהוא מקלף מהבמה את הרצועה האחרונה של הסרט הדביק בתום הסדנא, תוך שהוא ממרר בבכי. בהדרכתו, צפינו בו ברגע חשוף ו"מציאותי" שהתרחש לאחר קילוף הקווים הפרפורמטיביים. סיטואציית הצפייה עצמה המחישה את טכניקת ההתנהגות המשוחזרת, ואף הזכירה את דימוי במאי הקולנוע המניח מחדש את חלקיו של סרט הצילום, אך בעיקר נתנה ביטוי ממצה לתנועה המתמדת בין פרפורמנס מצדו האחד של הקו לצדו האחר.
תודה לד"ר דפנה בן-שאול שקראה והעירה.
פרופ' ריצ'רד שכנר ביקר בארץ במסגרת כנס בינלאומי שנערך במשכן לאמנויות ע"ש הכט באוניברסיטת חיפה. הכנס, אותו יזם וארגן ד"ר עתי ציטרון, התקיים בין התאריכים 23-19 בדצמבר 2010 .הכנס הוא שיתוף פעולה ראשון מסוגו בין החוגים לתיאטרון באוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת חיפה. שותפים נוספים הם אוניברסיטת ניו יורק וכתב העת TDR: The Drama Review, מינהל התרבות במשרד התרבות והספורט, קשתו"מ – המחלקה לקשרי מדע ותרבות במשרד החוץ, המכון הפולני ותורמים פרטיים. לאתר הכנס
המונחים performance ו-performer מתורגמים במאמר זה על פי השימוש המתועתק המקובל שלהם לעברית ("פרפורמר", "פרפורמנס"). במקרה של צורת הפועל performing – בחרתי להשאירה במקור, ללא תרגום. זאת משום שהתרגום של המונחים לעברית שנוי במחלוקת, ולרוב אינו מביע את המשמעות השלמה של הופעה/ביצוע – דואליות שנמצאת במהות המונח.