בגופים כבדים ודעת קלה

נעה יצחקי

[41]
אתה מבקש לצעוד יחד? או לצעוד בראש? או לצעוד לנפשך? חייב אדם לדעת  מ ה  הוא רוצה  ו כ י  הוא רוצה. שאלת מצפון רביעית.*

(כן, כן וכן.)

המון לא מרוסן צועד בשקט בחלומות שלי. פורץ דרכים חדשות בעיר הזו. רומס כל מה שישן ומגן על כל מה שער ועודנו יפה; המון לא מרוסן בחלומי יודע להיות רחום ורב חסד; המון לא מרוסן מֶנגֵּשׁ בכח חזה בחזה עד שכלוב הצלעות נשבר והפנים נוזל החוצה. אנחנו לא יודעים למה וזה מתדלק אותנו יותר. 

מקומי בתוך ההמון. תשוקה שאין לה סוף להתערבב. אני רוצה להתנגש בכם - ממלכת בני האדם.
אני צועדת בראש, בין מה שקל ומה שכבד. עם כיוון ופחד מוות.
בואו איתי מאחורי ומצדדי, ואני בראשכם ובזנבכם. 
בואו ונטייל יחד אל הלא ידוע שלי בלבד. 
אתם בגבי וזה כיוון; הכיוון הוא כוח והוא מכביד את הרגליים קדימה.   עד   שהכבד   יעשה   יפה.
אני מובילה המון למעגל. בואו נשכח ראש מזנב, כעת אנו צועדים יחד. 
יש פעולות שצריכות להיעשות והבדלים שצריכים להיבדל כדי שנוכל להיות תו אחד בלבד של פעולה. 
את השקט הזה - קו אחד מאוזן ומתוח בין קילו יהלום לקילו נוצה, הוא קו האופק - מסובב כדור הארץ.

הקללה היא שכבדות איננה קלה. 
הקללה היא שכל מה שקל נמחק.
הקללה היא שהכובד עוד לא הפך למסה.
הקללה היא שכבד לנו מאד.

אם כל האנשים בעולם יתכנסו יום אחד, יכופפו את הברכיים ויזנקו את כל שכבד בהם מעלה והלאה -- מה יהיה על הלב של כדור הארץ בעת הנחיתה ?

[21]
הווה משליך נפשך לתוך מצבים כאלה בלבד, אשר שם אסורה כל צדקנות מדומה, שם אתה, כאותו מרקד על החבל, או נופל או עומד- או יוצא בשלום..*

סיפור אמיתי, תיאור מקרה:
כל מה שהיה צריך לקרות או שהיה נכון שיקרה לא קיים פה יותר. גוף עכשיו זמן מציאות ואני בתוך מסך רצה בכל הכוח להתנגש. אני חבורת צעירים. אני מסתכלת וזה לא טוב. היה צריך אחרת. ואם כבר אחרת אז יותר טוב מזה. אבל החוט מתוח ואני למעלה, עכשיו עושים הכל כדי לרקוד על חבל. עם מה שיש ובמיוחד עם כל מה שאין. איך היו אמורים הדברים להיעשות ומהן הנסיבות השגויות שהובילו אותי לרגע הזה - בולשיט.

לרקוד = להתחכך בעובדת היותי בשר.

החבל שלי הוא קו האופק. המקום בו נפגשים השמיים והארץ ומייצרים יופי של שקיעות וזריחות. אני בנוף, רוקדת על ה-'בין- לבין' הכי צפוף ודחוס שקיים, נקודת ההיפרדות וההתאחדות. אני מצטרפת לתנועת ההתנגדות הגדולה שנלחמת בכוחות המכבידים וממקמת את עצמי למעלה, בצד של השמיים. 
קו האופק הוא ה-׳הכי רחוק׳ שאפשר לראות, הוא קו התהום של הסוד הגדול. אני מציצה מלמעלה על מה שקורה אחרי הסוף. 
כשרוקדים על חבל הזמן הוא משקולת כבדה. על המאזניים כנגדו אני מניחה קלות דעת. 

הדעת שלי קלה והיא חומקת מכל מה שנדמה שצריך ברגע הזה. נוכחותו של השקט לא משנה, המחשבה שלי אלף תמנונים. החושים חדים וערים. החיים תופסים שליטה מלאה עלי. אני שופכת עוד דלק לאש שמתיכה כובד לזהב. בפעולת היגוי מופרעת אני מתנגשת בגלים בכל הכוח עד שתתרסק הספינה הזו וחלקיה ינשאו ברחבי האוקיינוסים. (אי אפשר להיות בכל מקום באמצעות סירה אחת שלמה ובנוייה היטב).
אני רוקדת מהלב את כובד בשרי. שולחת חלקי גוף לכל עבר, מערבבת את מה שמופרד ומוחלט, משליכה עצמי לתוך תהום אמת ויוצאת בשלום.

[10]
אל תנהג בפחדנות כלפי מעשיך. אל תפקירם לאחר מעשה!*

קנה הרובה מכוון ישר אל הבלתי נראה. אל האי-כוונה. בלי לשים לב הרגתי את האריה הלבקן האחרון.

מרגש לתכנן הרס, לעשות עם כוונה דבר מה שימוטט עולם. כל דבר שמתמוטט מפנה מקום. ובאמת צפוף פה מאוד.
להרוס בלי כוונה; דרושים לי כוחות גדולים כדי להרוס בטעות ולהנות בדיעבד. 
הפחדנות נשפכת מתוך מה שזולג באין מתכוון.
אני מאשימה את האשמה, תולעת טפילה ואכזרית דוחסת אותי פנימה. אשמה משקלה בברזל סוחבת אותי למטה חזק.
דבר אחד אני יודעת היטב והוא להתעלם מכוח הכובד; כל שצריך הוא לשכב על הארץ ולהירדם.
בחלומי מתעוררת אהבה גדולה לדברים מקולקלים; סימני לידה, אצבע חסרה, עור שנדחס והתקפל, שגיאות כתיב. 
עזרה. אני קוראת לכל החברים לבוא לסחוב איתי. אנחנו צועדים יחד באיברים חסרים תחת משקל כבד, כוונות ופעולות הולמות. גם הכובד הוא חבר.

מנסה לתפוס בזנב של ההפך מהפקרות. אני מושכת ומושכת ומתגלה מולי אמא של מישהו שאוהבת אותו תמיד, גם אם הוא רצח את ראש הממשלה. את חמלה?

[26]
אין לי אימון בכל בעלי השיטות ואני חומק מהם. הרצון לשיטה מעיד על העדר יושר.*

אני אלופה בלתכנן את סדרי הצלחת, ואיזה ביס מגיע באיזה רגע. יש לי דרכים מצויינות להתעלם מכוח הכובד. אני מכירה מהלכים המסוגלים להפוך את ליבם של בעלי סמכות. אני יודעת איך לגנוב במכולת ולצאת בשלום. אני מאומנת בהתרסקויות מפוארות.
כל אותם ממציאני שיטות, כותבי ספרים, מסגבירי רחוב, אל תמציאו לי שיטות חדשות להתמכר אליהן. החיים שלי הם לא טבלה ומעולם לא הסכמתי לסדר את החדר. אני לא מדרגה בדרך לעמדת כוח, אני מדרגה שמובילה מטה. כל החיים אבא אמר שעדיף להיות חכמה מלהיות צודקת.
לא אנסה להפיץ שיטותיי ברבים, אני משחקת תופסת עם אימה. במשחקים אני מתענגת ולא מתיימרת לנצח. 
אין פתרונות קלים, יש דעת קלה. ויש גוף כבד. 
בואו איתי למטה.

הרצון לשיטה מעיד על אימה מפני אי הסדר וחוסר הוודאות, זה הרצון בבעלות על שיטה המעיד על העדר יושר. אי אפשר להינצל מאי הוודאות בדרך אחת סדורה, ואני חומלת לאלו שבכוח מתעקשים לתחזק משוואות חיים. לגבי יושר- אני לא בטוחה למה בהכרח צריך ישר ומי זה שקובע את אמת המידה, מצידי אפשר להתעקם בידי חופש הרצון וההרפתקה.
אני לצד הביזור, התלישות, חוסר הפשר, הצחוק!
(אמת היא לא שיטה.)

הפיכה.
בלב שדה מוקשים אני עומדת על הראש והופכת את סדר הזרימה. 
מה שמחזיק - מחזיק, מה שמיותר - מחליק.
אינטימיות ומהפכה חד הן.
דמעות נוזלות לי על המצח, געגועים לביטחון כובדו של גוף ענק. 
אין לנו שיטה להינצל - לצל אין משקל, להשתקפות אין משקל, לגוף יש.
אסור להתעלם מתחושת הכובד.
בשביל לעכב מסה שנופלת נדרשת מיומנות. 
בעת התרגשות גדולה המגושמות שולטת.
אנחנו מגושמים ורועדים ממאמץ תחת שמש ענקית. אנחנו כל כך יפים.
עייפות גדולה מכבידה את העפעפיים שלנו כדי שנוכל להחליק בקלות לתוך תהום חלום.
אנחנו מעכבים את קצב הנפילה, 
אנחנו מרחפים, 
אנחנו בוכים הפוך ומתרסקים לערימה גדולה.

אוקטובר, 2020


* ניטשה פ., שקיעת האלילים, פתגמים וחיצים, הוצאת שוקן.