למרות שלפחות שניים מהטקסטים דנים ישירות במתרחש בחו"ל, זהו גיליון לוקאלי לחלוטין. למרות שיש בו הרבה תיאוריה, הגיליון אינו עוסק במחשבות תיאורטיות. ביקורת התנועה הטהורה מתעסק בכאן. ובעכשיו. וכאן ועכשיו הגיליון מחפש השהיה ורפלקציה מחודשת. זוהי בקשה מהמחול בישראל לעצור ולהתבונן בעצמו, ובמה שנהיה להרגל ולמובן מאליו.
אין זה אומר שבמחול הישראלי אין יוצרים שמהרהרים ומערערים, ואין זה אומר שאין עבודות שעושות זאת, כמובן שיש כאלה. אבל זה כן אומר שכמכלול, התחום אינו נותן לעצמו דין וחשבון מספק. המחול כאן מתאפיין במבט קרוב מדי לתמונה, מבט שמוצא לא מעט רגעים יפים ומעניינים, אולם אין לו יכולת לאחוז בראיה חיצונית והיקפית התופסת את התמונה הכוללת. ראיה שכזאת אבדה.
כפי שעדו פדר מעיד במסה הפותחת את הגיליון ומהווה תשתית להמשך הקריאה בו (חוצה ז'אנרים, על היעדרותם של סימנים מאימפריית המחול), וכמעט בסתירה אל מול הטענה הרווחת אודות האוניברסליות של הגוף והריקוד, המחול הישראלי נמצא בפיגור משמעותי בהשוואה למתרחש באירופה ובעולם. זרמים מחוליים שכבר נחשבים מיושנים שם כלל לא הגיעו לישראל, או פשוט לא נחשבים כאן כ'מחול'. כתוצאה מכך רבים מן הכוריאוגרפים עברו ליצור במחוזות אחרים, מתוגמלים יותר – כספית ואמנותית.
כבר שנים שהמחול בישראל חוסה בצילה של להקת בת שבע, המהווה מונופול החולש על דעת הקהל, שהתרגל להכיר שיטה אחת בלבד לריקוד. שיטה זו יכולה להיות לעתים מצוינת יותר ולעתים פחות, אולם היא לא יכולה להמשיך להיחשב כאופציה היחידה.
למרות שרק שניים מהמאמרים כאן עוסקים (בחלקם) בלהקת בת שבע, ברמה עקרונית מבקש כל הגיליון להזכיר כי בת שבע הינה אופציה אחת בלבד מתוך אפשרויות רבות הקיימות במחול, אפשרויות הנדחקות מדי יום ביומו לשוליים היסטוריים, כלכליים, תרבותיים. זוהי נקודה עקרונית וכללית משום שאת המבנה שלה יהיה אפשר לאחר מכן להאציל על תחומי אמנות וחיים אחרים.
אין זה מקרה שהדרך הבת שבעית הפכה בישראל לנחלת הקונצנזוס.
המובן מאליו בישראל, או מה שכאמור אפשר לקרוא לו 'קונצנזוס', אינו תולדה של אבולוציה מתמדת של רעיונות המוסכמים על ידי רוב החברים השותפים בקהילה. הקונצנזוס הישראלי משורטט לא מלמטה, אלא מלמעלה, על ידי ממסד המכתיב בעבורו את הנכון והטוב, כמו גם את גבולות המותר והאפשר במחשבה אודותם. כך למשל, הפכו פרקטיקות של גזענות או הפרת זכויות אדם בסיסיות לחלק מהיום היום, מובנות מאליהן כמצב כמעט טבעי ומוצדקות על ידי שיח של הפחדה וקורבנוּת.
כך חזרה הציבוריות הישראלית לשלב פרימיטיבי ביותר בתולדות העמים, שלב בו עצם הספק והפקפוק נחשבים בפני עצמם כהישג, נחגגים בכיכרות בליווי זמרים נבחרים. על חשבון כל אלו נדרשת תרבות פחות היררכית וכוחנית, הכוללת דיון מתמיד בערכים במקום יצירה של סיסמאות קליטות וקלות לעיכול. אולם אלו אינם בנמצא.
הציבור הישראלי החליט זה מכבר לצמצם את השותפות שלו בקבלת ההחלטות ובעיצוב גורלו לכדי נוכחות פסיבית המאשררת את מה שכבר נקבע עבורו מראש. ובאופן דומה, מבנה העבודות של בת שבע מאפשר לקהלן לדבוק באותה עמדה נינוחה המוכרת לו מהיום יום הפוליטי, של צופה פסיבי המאשר במחיאות כפיים ספקטקל מונומנטלי, היררכי, גדול ונשגב ממנו.
חשוב להדגיש, אין זה אומר שזוהי בהכרח הכוונה או השאיפה של אוהד נהרין ויתר היוצרים בלהקת בת שבע וסביר להניח שהם כלל לא היו מעוניינים להיות בעליו של מונופול תודעתי כזה. הקהל הישראלי הרחב מזהה מחול כמעט בלעדית עם בת שבע. תפיסה שגויה זו על התחום מנתקת את היצירה של אוהד נהרין ושרון אייל מקונטקסט ועל כן בהכרח פוגמת בה.
למשל, את העבודות האחרונות של אייל אפשר להבין כביקורת חריפה ורלוונטית על תהליך הפאשיזציה בישראל, אולם קריאה ממין זה תתקל באי נוחות מסוימת לנוכח המעמד הדומיננטי של הלהקה אשר במובן מסוים מייצגת בעצמה את 'הכוח'. ומכאן קצרה הדרך לדעות הרואות את "העבודה של חופש" כמייצגת של פאשיזציה ולא כביקורת עליה. כאמור, יתכן שהסיטואציה הנוכחית פוגעת בלהקה ומסיטה את הכוונות של היוצרים בה למחוזות שלא אליהם ביקשו להגיע.
מצב זה מתאפשר רק הודות לשדה מחולי משותק ומנוון שאינו מחדש ומתחדש, שאינו מקיים אינטראקציה דו צדדית עם מחול מחו"ל, שנעדרות ממנו במות המבקשות לאתגר את הקהל, ואינו מספק מוסדות ביקורתיים שיכולים לקדם את השיח תוך כדי שאילה מתמדת של שאלות.
מהמחול בישראל נעדר מחול קטן מימדים, נעדר מחול קונספטואלי, מחול שמתחבר לדיסציפלינות אחרות ולא שומר על טהרת הריקוד, מחול ששם את הגוף והריקוד כמשניים לחקר התנועה, מחול 'דמוקרטי' יותר.
ובעיקר, חסר בו 'אינדי', כתפיסה של היוצרים את עצמם כמי שיכולים וראויים ליצור במנותק ממוסדות מבוססים. גל כזה של עשייה מתחיל תמיד מלמטה אולם בהמשך בהכרח מגיע למעלה, ומחולל שינויים משמעותיים שלא היו יכולים להתבצע אחרת. כמושג וכדרך עבודה, 'אינדי' החיה מחדש את המוזיקה והקולנוע, ואין סיבה שאותו תהליך לא יקרה גם במחול.
הבעיה המוצגת פה היא כמובן 'אשמת' השדה כולו על שחקניו השונים. ההתמקדות בבת שבע היא לא משום ששם נמצא מקור הבעיה, אלא כי זוהי דוגמא טובה לגוף שבהיותו נתפס כמובן מאליו וקונצנזואלי, מונע התחדשות מקבילה אליו. אין ספק שדוגמאות דומות לכך אפשר למצוא גם בשדות אחרים, יהיו אלה תיאטרון, מיצג, אמנות חזותית או קולנוע.
דרושה השהיה. ובחינה מחודשת של המוסכמות ומערך הכוחות.
יתכן והשהיה זו יבוא שכרה בצידה בשינוי, ויתכן שלא. אולם אין ספק שהיא צעד הכרחי בכדי לייצר את הבסיס לדיאלוג חדש בין יוצרים לקהל, בין יוצרים לבין עצמם, ובין המדינה ומוסדותיה ליוצרים.
פרט למסה של עדו פדר שהוזכרה קודם, הגיליון הנוכחי מכיל עוד שישה מדורים, בכל אחד מהם מובאת בחינה ביקורתית של אספקט אחר בפעולתם של סוכני השיח השונים.
התיאורטיקן והכוריאוגרף השבדי מארטן שפאנגברג משוחח עם רן בראון בראשי אישי על תפיסתו את מוסד הביקורת ואת החברתי והפוליטי ביחס לאמנות. שפאנגברג הוא אחד הקולות החשובים והמקוריים במחול העכשווי באירופה ומייצג קו רווי בטקסטואליות, ציטוטים מיצירות קאנוניות והצהרות פוליטיות. זהו הראיון הראשון שהוא מעניק לכתב עת ישראלי והזדמנות מצוינת להכיר את פועלו.
בשיחה אישית אני מראיין את שיר חכם אשר פורסת את משנתה על המחול הישראלי. בין היתר היא מדברת על מערכת היחסים בין מחול לטקסטואליות ופילוסופיה, מעמדו של אוהד נהרין, הציפיות שלה מכוריאוגרפים ו'הכעס האידיאולוגי' שלה על התחום.
האמנית רותי סלע, מציגה במדור בהשאלה 14 דימויים מתוך The Witness – עבודת וידאו שעשתה במסגרת התערוכה .Moments. A History of Performance in 10 Acts בגרמניה. התערוכה היא חלק מפרויקט 'מוזיאון המחול' של הכוריאוגרף הצרפתי בוריס שארמץ, אשר בוחן במסגרת הפרוייקט את המפגש של המחול עם המרחב המוזיאלי. תוך כדי שהות בתערוכה והתערבות בחלל, מציגה רותי סלע את גרסתה שלה לנושא.
במדור מה אמר מתארח עמרי הרצוג, חוקר גוף ומיניות ומבקר ספרות. הוא מאתר קושי עקרוני בכתיבה על הפרפורמנס הגופני, ובוחן דרכי התמודדות טיפוסיים, בעייתיים לטענתו, של המבקרים הבולטים בעיתונים ובאתרי במה עכשוויים בישראל.
רן בראון וליאור אביצור מצותתים בזבובים למפגש פסגה בין מנהלים אמנותיים של פסטיבלים לאמנויות הבמה: יאיר ורדי, סמדר יערון ועומר קריגר. הם מדברים על האג'נדה המנחה אותם, על הפסטיבל כסוג של מפלגה, ועל העמדה האלטרנטיבית (או לא) של הפסטיבל שלהם.
ולסיום, בבית הלל, מדורו הקבוע של הלל קוגן, אפשר לראות התבוננות רפלקטיבית על התחום מנקודת המבט של היוצר. בתוך גיליון עשיר בכותבים המייצגים עמדה רדיקלית יחסית, מעניין לקרוא את קוגן המעיד על עצמו בהתרסה שהוא 'קלאסיקן', ומשם הוא בוחן את השדה בכלים ביקורתיים שונים. לעתים מתמזגות מסקנותיו עם הקולות האחרים, ולעיתים לא.