בניית ספינות ומאמצים משותפים אחרים

גיא גוטמן

הזבובים מצותתים לשיחה של צוות "בית הספר הנודד" בפסטיבל הומו נובוס, ריגה (ספטמבר 2015): גיא גוטמן (מנהל בית הספר לתיאטרון חזותי), סילביה בוטירולי (מנהלת אמנותית של פסטיבל Santarcangelo), פארידה פיקיניני (ארכיטקט), ליביה אנדראה פיאצה (חוקרת), ותמי לבוביץ (כוריאוגרפית). 

IMG 9161

בית הספר הנודד (Nomadic School) הוא פלטפורמה שיתופית וניסיונית לחקירת יחסי הגומלין בין פרפורמנס לבין חינוך, באוצרות משותפת של סילביה בוטירולי וגיא גוטמן. הפרויקט הוא חלק מתכנית אירופאית העוסקת בסנוגרפיה בשם: Shared Space: Music, Weather, Politics של הקוואדריאנלה של פראג, בתמיכת האיחוד האירופי. המהדורה השנייה של בית הספר הנודד עסקה בחקירה של מעורבות ולמידה משותפת.1

פסטיבלים ובתי ספר הם כלי שייט, הנבנים בידי רבים ולמען רבים. הם פועלים לא פעם כסביבות אינטנסיביות של מתחים, סערות ותנאי מזג אויר קיצוניים. הם הזמנה למאמץ משותף, להתארגנות, להפלגה משותפת, להתגייסות למען משימה. במהלכם אנו מתלכדים לכנופיה, לשבט, לצוות מלחים.

בו זמנית, כסביבות לימינאליות, ואזורי מעבר, בית ספר ופסטיבל מחויבים לערער את הברית שמאחדת בין הדברים, ולעורר ספק במשותף ובמוסכם.

בית ספר נודד הינו הזמנה לנווט בתוך עוצמות וניגודים אלה, למפות אותם, להשהות אותם לרגע, וליצור מרווחים וקשרים חשאיים. הוא נועד להיות מקום של מפגש שבו תושבים ומבקרים, אמנים וסטודנטים, מקומיים וזרים, בני אנוש ואובייקטים, היכולים לחיות יחד, באווירה הייחודית של פסטיבל תיאטרון, תוך מעורבות והתערבות. זהו מסלול מחקר קולקטיבי – או בפשטות, "בית-ספר" אשר לומד את כל המזדמן  אליו: את המופעים, השיחות, הנדודים, המבנים, ההתחלות, ההפסקות, הסופים - בפסטיבל אשר נועד להיות מחווה ציבורית ובית ספר המונע בידי ידידות.

IMG 9857

גיא: השאלה הראשונה שלי עוסקת במשך. אחד המאפיינים הייחודיים של פסטיבלים וקרנבלים הוא שהם פעולות מרוכזות מאוד, סערה של רגשות וחזיונות היוצרת מובלעת קטנה בתוך שנה. בית ספר לעומת זאת הוא בדיוק הפוך - הוא דורש תהליך ארוך של התבגרות, של שינוי איטי. אולי, כנקודת מוצא להתבוננות בבית הספר הנודד עלינו לשאול כיצד חיים שני הניגודים הללו בצוותא?
 
תמי: אולי נוכל לחשוב על בית הספר כמקום שמכיל פסטיבלים רבים ואוסף של רגעי השיא. אני זוכרת את תקופת הלימודים כסטודנטית בבית הספר לתיאטרון חזותי ואת הדרך שבה במהלך השנה התפתחו פרויקטים סביב ולקראת נקודות שיא. זו דינמיקה בה עובדים קשה למשך תקופת זמן ואז בקיץ יש זמן לקחת מרחק ולהרהר - להתרחק בכדי למקם את עצמנו מחדש.
 
סילביה: בו בזמן, אם אני חושבת על פסטיבל, גם ההיפך הוא נכון -  גם פסטיבל פועל בתוך משך של זמן. אם נתבונן בפסטיבל לאורך תקופה של חמש שנים, נתחיל להבחין בהמשכיות. אולי אפשר לומר שחמש או עשר שנים בחיים של פסטיבל הם שווי ערך לשנה אקדמית אחת למשל. זה תמיד ניסיון לשלב בין הרגעים האלה של שיא לבין מסלול המחקר שמקשר ביניהם.
נקודה נוספת היא המושגים של נראות וחוסר-נראות. כמובן שבפסטיבל יש גודש וריכוז של התרגשות ועצמה, של נראות קיצונית, ועם זאת, עבורי כמנהלת הפסטיבל, אני בעיקר עוסקת בהיבטים הבלתי נראים - אלו שהם "מאחורי הקלעים". עבורי, השאלה היא: האם נוכל לשתף את הבלתי נראה עם האמנים והקהל? מהו המקום של הזמן שלפני הפסטיבל? מהו המקום של הזמן שאחריו? מהי שנה שלמה בחיי פסטיבל?
לכן אני חושבת שבמובנים רבים פסטיבל הוא גם בית ספר, סביבה לימודית, שבה אנחנו יכולים, יחד ולחוד, לעסוק במחקר. מקום של חליפין. אני גם חושבת על האנשים שעובדים ומעורבים בפסטיבל וכיצד הם עשויים לגדול ולהתפתח.
 
פּארידה: אני חושב שיש תהליך ארוך בהרבה שמתהווה מחוץ לעשרת ימי הפסטיבל. הוא מתרחש בחזרות, בשהויות אמן, בשיחות. בפסטיבל Santarcangelo, האמנים עובדים לאורך כל השנה סביב השאלות והמחקר.
 
תמי: גם לפסטיבל יש איכות של משך בכך שהוא מציג עבודות מלפני 30-20 שנים ובמובן זה הוא הופך להיות סוג של ארכיון חי.
 
סילביה: כן, אני חושבת שהאפשרות של פסטיבל להציג יצירה מהעבר משנה לחלוטין את היחס שלו לזמן. המשמעות היא לא לעבוד רק על מה שקורה עכשיו אלא למתוח את הזמן בדרך כלשהי. חלק מהפרויקטים בפסטיבל Santacrangelo עברו התפתחות אבולוציונית משנה לשנה. בפרויקטים האלה חווים משך בגלל החיתוך. בגלל המרחק. גם זו יכולה להיות דרך מעניינת לחשוב על המתחים הללו בין ריכוז לבין משך, בין פסטיבל לבין בית ספר - במבט לאחור על ימי כתלמידה, המהפכים התרחשו לרוב אחרי הסיום, בחופשה.
 
פּארידה: אני מסכים איתך. אבל אם אני חוזר לשאלת הנראות, אני חושב שיש עדיין פער, הפרדה, בין מה שפתוח בפני הציבור ומה שלא.
 
גיא: לעתים קרובות המושגים המתקשרים היום עם "בית ספר" (מחקר, עקומת למידה, תהליך) הופכים בעלי נראות גדולה יותר. במהדורה הנוכחית של "בית הספר הנוודי" התעקשתם להציג את תהליך הבנייה וגם את ה"ספינה" הבלתי גמורה.
 
ליביה: אני חושבת על מושג הנקבוּביוּת שבו השתמשנו בפרויקט "בית הספר של היוצא מהכלל" (School of Exception) כפורמט מנחה. מדובר במשהו שסופג את הסביבה אבל גם משהו שאפשר לעבור דרכו - שיכולים להיות בו חילופים בין פנים לחוץ. זה מתחבר למה שאמרה סילביה על נראות או על החשיבות של חשיפת התהליך. יש לזה כמובן גם חסרון ואולי עלינו להתחיל לחשוב למה חשובה לנו הנראות של התהליך. אולי זהו מצב שבו אנחנו שמים את עצמנו על הגבול בין פנים לחוץ - זה לא רק קשור להזזה של דברים אלא ליצירת מקום שניתן להעלות בו שאלה. ובאופן ענייני יותר - כאשר בית הספר גלוי אל החוץ אפשר לשאול מדוע דברים מתרחשים בו בצורה מסוימת.
 
סילביה: אולי האתגר טמון בשימוש הנפוץ בנראות כשלעצמה. הרעיון שכדי שמשהו יהיה גלוי עליו להיות מזוהה כיצירה מוגמרת, כמשהו שאפשר לגשת אליו עם מידה מסוימת של שיפוטיות וציפיות. הדבר שבית הספר כמושג מאפשר, הוא אינטימיות ופרטיות. מקום שבו לא עומדים כל הזמן תחת עין שיפוטית.
 
פּארידה: באדריכלות, פעמים רבות פרויקטים נותרים במצב של הצעה בלתי גמורה. מלבד תערוכות ספורות, הפרקטיקה האדריכלית נשארה פרטית מאוד ומופנמת. אני חושב שחשוב להגיע למעורבות של יותר אנשים בתהליך כי זה יוצר היפוך בתפקיד הסביל של הצופים - הקהל כמציצני - וזה קורא לדיון. לדוגמה, "הקריאה הפומבית" שקיימנו אתמול בבית הספר הנודד - היה סיכון מסוים בכך שערבנו קהל גדול יותר בקריאה אינטימית של מאמר.
 
תמי: כן, איכשהו אנחנו מקשרים נראות עם סיכון.
 
ליביה: ובכל זאת לעתים קרובות מאוד מושג ה"עבודה בתהליך" בעצם מונע מהאמנים כל אפשרות להסתכן. מצד אחד קיים כישלון או אפשרות לחבק את הכישלון – על ידי חשיפה של עבודה בתהליך. כשאנחנו מתייגים פרויקט כ"עבודה בתהליך" טמונה בזאת הנחה שנטעה לאורך הדרך ושהטעויות הללו יהפכו משום מה את העבודה לטובה יותר.
"בתהליך" תמיד מסמן לקהל שיהיה עתיד ושהעתיד יהיה טוב יותר. זו המחשבה שטעויות תמיד מובילות אותנו לקראת משהו טוב יותר... אבל מדוע זה כך?? זה גם יכול להיות מקום של סכנה - שלעולם לא נסיים, שלא נתחייב, שלעולם לא ניקח סיכון.

riga

גיא: בית ספר ופסטיבל, שניהם צמתים - אנשים עוברים דרכם וממשיכים הלאה למקום אחר. הם גם צומת מפגש בין מומחים לחובבים - מקום שבו ידע והיררכיות נבחנים. האם אתם רואים חפיפה מסוימת בין תחומי אחריות של אמנים / מורה, מנהל אמנותי / מנהלת בית ספר?
 
פּארידה: במובן זה אני רואה הבדלים גדולים בין בית ספר לבין פסטיבל. אמנים, בפסטיבל, מרשים לעצמם מרחב לסודיות, למה שלא מוצהר, בעוד שבבתי ספר - יש לחשוף את הכול.
 
סילביה: בעיני זה קשור עם אי-הבנות. זוהי האפשרות שניתנת גם בבתי ספר וגם בפסטיבלים, להיות יחד -  אבל באופן כלשהו המרחב שאנחנו חולקים לא בדיוק זהה. בדיוק בגלל הסוד הזה שמנחה כל אחד מאיתנו. אני יודעת כמובן, שהפסטיבל אינו זהה בעבור מנהלת הפסטיבל, מי שמפיקים את הפסטיבל, האמנים ועבור הקהל. אני משתמשת במונח אי-הבנות כדי להדגיש ולהנגיד את הרעיון שיש הבנה אחת אפשרית לגבי מהו הפסטיבל ולגבי מהו החזון של המנהל האמנותי. זה תנאי חשוב שאני חושבת שהוא בדיוק זהה לזה של בית ספר - חייבים ליצור את האפשרות שלא לעשות את אותם הדברים.
לדוגמה, "סדנת בניית הספינות" שקיימנו בבית הספר הנודד: זו היתה בו-זמנית סדנה השתתפותית, תרגיל בשיתוף פעולה, דרך אפשרית לחשוב על שיתוף פעולה, אמצעי ל"שבירת הקרח" עבור בית הספר, סוג של פרובוקציה, יצירה של חפץ ממשי, חפץ אמנות, מופע ראווה - כל כך הרבה דברים. מורכבות זו, הנובעת מכך שאנחנו עושים משהו יחד אבל בעצם אנחנו עושים דברים שונים מאוד - בעבורי זו תחושה שנוגעת למושגים של צומת ושל ריבוי - הממשות של להיות רבים.
 
תמי: זה גורם לי לחשוב על הפסטיבל ועל בית הספר כגוף עם איברים רבים, עם ענפים רבים. לעתים קרובות אני שומעת את השאלות: האם בית הספר נועד עבור מורים או עבור תלמידים? האם הפסטיבל נועד עבור אמנים או מפיקים? ומי הם שאחראים ליצירת צמתים אלה, ליצירת מרחב קהילתי ומרחב משותף לשם מאמצים משותפים - האם אלו האמנים? המנהלים האמנותיים? הקושי מתבטא במיוחד כאשר יש כל כך מעט תקציב ואנחנו מוצאים את עצמנו מתחרים על אותם המשאבים.
 
גיא: כסוג של סיכום ביקורתי, ספרו לי בבקשה על הצדדים החזקים והחלשים  של בית הספר הנודד.
 
ליביה: מה שהיה חסר לי הוא חיבור אמיץ יותר בין מה שעשינו בבית הספר לבין הפסטיבל. קיים פוטנציאל, ועם זאת, זה לא קרה באופן מלא. עדיין חסרה חוליה שתקשר ביננו.
 
פּארידה: ראיתי את זה כל הזמן כפעולה התחלתית - שינוי הקצב היום-יומי שלנו, הכנת הקרקע למפגש. אני חושב שהגענו לכדי התמזגות מלאה והצלחנו ליצור קהילה זמנית שאיכשהו עבדה יחד.
 
תמי: עבורי השאלה הגדולה ביותר היא ביחסים בינינו כאנשי צוות/הוראה, לבין הסטודנטים. אני עדיין חשה שלא הצלחנו לנתץ או לאתגר את החלוקה הזו ושהעמדות האלה היו יציבות מדי. אני מקווה לשנות את זה בימים הבאים...
 
סילביה: אחד הדברים החשובים שקרו לי היה ההתנסות באחריות משותפת על האוצרות של בית ספר - הרעיון של עבודת צוות. בדרך כלשהי זה היה שונה מאד מבית הספר הנודד שהתקיים בפסטיבל Santarcangelo. היה בזה יופי גדול עבורי שיצר את האפשרות ללכת רחוק, בדיוק בגלל ההרגשה שאני לא נושאת לבד את משא האחריות - האפשרות לשחרר ולהפחית את השליטה בקטעים מסוימים. זה יצר גיאומטריה עדינה של פעולות.
במונחים של מה שעשינו, אני מרגישה שזה דומה מבחינת המתחים שחשנו בין בית הספר לבין הפסטיבל ובין הפרקטיקה של האמנות לבין התיאוריה. אני חושבת שהמרכיבים האלה הם חלק מהקונספט של בית הספר הנודד ובכל זאת יש צורך להמשיך ולהטיל בהם ספק. אתמול עבדנו על "הספינה", אחר כך ניהלנו דיון תיאורטי מורכב וטעון על שיתוף פעולה, ואז חזרנו לעבוד. זה היה רגע חשוב שהעמיד בספק את הקשר בין אמנות לבין תאוריה - וזה מה שמניע קדימה גם את בית הספר וגם את הפסטיבל.

מרץ, 2017


1 צוות בית הספר והמשתתפים:

Team: Guy Gutman ( SVT), Daniel Blanga Gubbay and Livia Andrea Piazza (Aleppo, Brussels), Paride Piccinini (architect, Forlì), Tami Lebovits (choreographer, Tel Aviv), Philip Quesne (France).
Participants: Kaynan Basel (Israel), Anat Bosak (Israel), Raisa Breslava (Latvia), Ildze Felsberga (Latvia), Māra Gaņģe (Latvia), Ragnheiður Harpa (Iceland), Freya Sif Hestnes (Norway), Nina Kuttler (Germany), Kristīne Logina (Latvia), Hallel Maliniak (Israel), Raphaé Memon (UK), Edgars Niklasons (Latvia), Thibault le Page (France), Sia Preminger (Israel), Ivo Serra (Germany), Yasmine Steinmetz (Israel), Nina Traub (Israel), Mārtiņš Zariņš (Latvia).