האם תיתכן אמנות שאינה פוליטית?
אני מנסה לחשוב על צורות האמנות הרחוקות ביותר מהנרטיב החברתי: יצירות מופשטות בציור ובמוסיקה. יצירות שנמנעות מפיגורטיביות. יצירות שהן צורות, קווים וצבעים, צלילים וקולות, נטולות כל משמעות וכוונה נרטיביים, כאלו שנוצרו מתוך אידיאולוגיה שבה יש להן ערך ומשמעות אסתטיים כשלעצמן, מבלי לייצג או לדמות.
אמנות כזו שואפת לניתוק מוחלט מעולם התופעות. אמנם באמנויות השימושיות והעיטוריות קיים סגנון מופשט מזה אלפי שנים, אך רק במאה העשרים הופיע באמנות ה"גבוהה" סגנון מופשט - לעתים גיאומטרי, אפילו מתמטי, כזה הנובע משיקול דעת מחושב, ולעתים חופשי ואינטואיטיבי, בלתי מהוקצע, גולמי ובעל תעוזה. כאמור, בימינו אנחנו נוטים להבחין בין אמנות מופשטת, "גבוהה", ובין אמנות שימושית, "נחותה". היררכיה שכזו בין מדיומים לכשעצמה טומנת בחובה אמירה פוליטית-חברתית. היא מגדירה מיהו אמן ומי לא, ומי גבוה ומי נמוך. היא קובעת יחסי כוחות וערכים.
נחשוב למשל על שתי יצירות מוסיקליות מופשטות: הקונצ'רטו לכינור ותזמורת של באך, ויצירת הטראנס המוסיקלי Elements of Lifeשל DJ Tiesto. איזו היררכיה קיימת בין השתיים? ומהי האמירה הפוליטית המסתתרת מאחוריה?
היצירה אדום וכתום על אדום (1957) של מארק רותקו והיצירה ציפורי חוף (1991) של הכוריאוגרף מרס קאנינגהם הן יצירות שעולם האמנות מכנה יצירות מופשטות. אולם האם יצירות אלה חפות מייצוגים חברתיים? וגם אם יוצרם לא התכוון לכך, האם אין בהגדרתן כמופשטות, סוג של דיבור על המצב? בציור ניתן אולי להתנתק מעולם פיגורטיבי ולסגת אל הקווים, הצבעים, החומר. המחול, שמתבסס על גוף האדם, מתקשה יותר "להתפשט", אולי כיוון שגוף האדם המבצע אותו, אינו חומר מופשט, ותמיד תהיה בו הבעה רגשית נתונה, אם מפני שלעולם אדם אינו יכול להיות נטול הבעה רגשית (גם אי-הבעה עשויה להתפרש כאפאתיות), ואם מכיוון שאנו, המתבוננים, לא מסוגלים כנראה להתבונן במשהו שדומה כל כך לעצמנו כעל משהו מופשט, אולי מכיוון שמעולם לא הצלחנו לחוות את המופשט בגופנו אנו. האם ניתן לנתק את הצבע מהתכונות הסמליות שלו? את הגוף מהפוליטיות שלו?
כל יצירת אמנות מבטאת באופן כלשהו את מערך הכוחות החברתיים הקיים, או את מערך הכוחות שבעיני האמן צריך היה להיות במצב האידיאלי. לאה דובב, פילוסופית של האמנות, מציינת בספרה "אמנות בשדות הכוח" שכדי להבין אמנות במלוא נוכחותה, יש להתבונן בה דרך רשתות הכוח החברתיים. לטעתה, אמנות נוצרת, מאז ומעולם, תוך ציות לעקרונות של הטלת מרות, קבלת מרות, והתנגדות למרות. אמנות לטעמה, משקפת, ותומכת, בסדרים מורכבים של היררכיות, היתרים ושלילות, ופועלת כמוסד חברתי בשירות הכוחות החזקים בחברה. גם היצירות הכאובות, הספקניות, הפרטיות, המהפכניות והמופשטות ביותר, נעשות תחת הפיקוח החברתי. האמנות, על פי דובב, ניהלה תמיד דיאלוג עם אותה עין צופייה, עין חברתית הדורשת מן האמן לתת מבע למה שהקהילייה רוצה שיובע, ובכך מתבקשת האמנות לייצג את זהותה הקיבוצית של הקהילייה: את הזיכרון שלה.
בקונצ'רטו שלו, באך מעניק לכינור מעמד מיוחד ביחס לכלים האחרים המשתתפים ביצירה. גם אם חשיבותה של התזמורת אינו נופל מחשיבות קטעי הסולן, הרי שההבחנה בין סולן ומלווים, כמו בין מלך ובין עמו, היא הבחנה שקל מאד לראות בה השתקפות של ביזור הכוח בחברה. אולי כל הכלים בתזמורת כולם חשובים, אבל בהחלט לא כולם שווים. האין זו אמירה על המצב?
וכיצד מדברת המוסיקה האלקטרונית על המצב? מוסיקה של צלילים מופשטים, שנוצרו באמצעות מכונות חשמליות, מוסיקה המבוססת על שכבות צליל מרובות (ערוצים), החוזרות על עצמן במעין לופ רפיטטיבי ליצירת מקצב אחיד למדי, טמפו גבוה, ולרוב נעדרת ממנה קוליות אנושית.
האחיין שלי, טל שמו, כבר בן 13, והנה הוא בא בשעריו של מוזיאון האמנות המודרנית בניו יורק. מול ציורו של רותקו הילד שואל אותי: "איפה הציור? אין פה כלום מלבד הצבעים אדום וכתום!!!"
אני נזכר שקראתי היכן שהוא, שרותקו היה סוציאליסט, ומציע לאחייני, אולי בצורה פשטנית מדי מצדי, שציור באופן כזה, ללא צורות, חד גוני, גולמי ואגרסיבי, למעשה שולט ביצירה, כובש אותה. עכשיו שיקום מישהו ויגיד בבקשה שאין כאן אמירה פוליטית.
רותקו עשה את ניסיונותיו הראשונים בכתמי צבע טהור בשנות הארבעים של המאה ה20. נהוג לומר על יצירות אלה כי הן מעבירות את הצופה חוויה רוחנית בהתאם למשקלי הצבע אליהם הוא נשאב, תחושת אובדן, כתם צבע שאפשר לטבוע בו ולהיעלם. ציוריו המאוחרים נחשבים כשיא של התשוקה אל הנשגב, וכיצירות של סוציאליסט בניו יורק של חצי המאה שעברה אני מתפתה להתבונן בהן כביטוי לשאיפה להיטמע בתוך המון הנתון למרות עליונה.
אני עוסק במחול למעלה מעשרים שנה. עדיין לא הצלחתי להבין לעומקו את המשמעות של הביטוי 'מחול מופשט'. כרקדן, וכוריאוגרף, פעמים רבות ניסיתי לחפש כיצד להרגיש שאני מופשט, ומה המשמעות של חיפוש כזה בכלל. כאשר המחול מבקש לעסוק במופשט הוא נתקל בבעיית הנוכחות של אנשים - רקדנים בשר ודם ורגשות כחומרי היצירה.
הכוריאוגרף מרס קאנינגהם מניח את האגו של האמן היוצר בצד ומאפשר לקוביות המזל לבחור את חומרי הכוריאוגרפיה. הוא מבטל את עצמו, מתמסר לגורל, לכוחות הטבע, מזמין אותם להתערב ביצירתו. הרקדנים לעולם אינם רוקדים יחד באותו קצב, גם אם הם מבצעים אותה תנועה בדיוק, כל אחד מהם חופשי לבצע את התנועה על פי הקצב המכני של גופו. פס הקול של ג'ון קייג' מלווה את היצירה, ובשום נקודה אין המקצב המוסיקלי והתנועתי מתאחדים. לעולם יחיו מקבילים זה לזה, בלתי תלויים. הנה לכאורה נפרש לפנינו עולם מופשט. במה הוא מופשט? בכך שהוא אינו מספר סיפור, עולם בו הנפשות הפועלות עצמאיות, האגו יצא לחופשה, הטבע מנהל את העניינים, ההיררכיה נעלמה, וכל אלמנט מתקיים ביצירה המופשטת כשווה ערך, בזכות עצמו, ובזכות המפגש החד פעמי והאקראי שלו עם האלמנטים הסובבים אותו.
רק רגע, האין זה דיבור על עולם אידיאלי? אולי אוטופי? האין קאנינגהם (שהיה אגב, כמו ג'ון קייג', זן-בודהיסט), מוסר לנו כאן את הפנטזיה שלו על המצב החברתי הראוי בעיניו?
כאשר מנסים ליישם את ה'מופשט' על הגוף האנושי, אני לא יכול שלא לשאול את עצמי לשם מה נזקק הכוריאוגרף למחול האנושי, לתנועה אנושית. כלומר, אם לשאול זאת בפשטות, האין זה קל יותר לדבר על קווים באמצעות הציור? הכוריאוגרף של המופשט מיד נתפס בעיני כחשוד בהפצת מסרים חברתיים, ובטח גם הגברת דובב הייתה תופסת אותו כך. הלא בסופו של יום, המופשט הוא על פי רוב אמצעי מבע, חלק משפה, ולא מטרה לכשעצמה. כך למשל, בניגוד לברבורים ונסיכים, למכשפות ומלכים, קאנינגהם מעניק חשיבות שווה לרקדנים ללא הבדל מין או מעמד. והוא מראשוני הכוריאוגרפים שעושים זאת בצורה כל כך בולטת.
כדאי לזכור כי גם יצירות אמנות מופשטות אינן חסינות בפני פרשנות קהלן. אין שום חוק המונע ממני לספר לכם כי כפי שאני רואה את הדברים, לואי ה14, מלך השמש מוורסאי, כה אהב את עצמו, עד כי המציא לתפארתו את תנועות הבלט הוירטואוזיות, תנועות הרחוקות מרחק שנות אור מהתנועה הטבעית, היומיומית, ויש שיטענו, אף האנושית, וזאת כדי להבדיל את הוד רוממותו מן האספסוף, ולשוות לעצמו מעמד של אל, הניחן באופן התנועעות על טבעי, אם כי לא גברי במיוחד...
כמו כן, אין מה שימנע ממני לספר לכם, כפי שאני רואה זאת, כי באחת מיצירות המופת של אותה צורת אמנות המכונה בלט, הלא היא אגם הברבורים, הברבור השחור והברבור הלבן אינם אלא דיבור על האופן הדיכוטומי בו גברים מתבוננים על נשים, כאלות או כמכשפות, כטהורות או כזונות.
ולסיום, אין מה שימנע ממני לספר, כפי שאני רואה זאת כשאני עובר בכיכר הבימה, כי התרוממות, הלא הוא פסל שלושת העיגולים הנוטים הצידה, שהציב קדישמן בסוף שדרות רוטשילד, הוא בעצם שלושה מטבעות גדולים העולים השמיימה - פרפראזה על היסודות הכלכליים המסוכנים עליהן יושב העם היהודי בציון: לאומי, פועלים ודיסקונט. האין זה דיבור על המצב?