אחת התֵּמות שהמושג סולידריות מעורר עוסקת בעמידה-יחד, או בחבירה-יחד, של פרטים אל מול קריסה של סדרים חברתיים, וניסוחם של סדרים חדשים. זה עדיין אקטואלי מסתבר – עדיין לא הגענו אל ׳קץ ההיסטוריה׳. סדרים חברתיים ישנים קרסו ועדיין קורסים סביבנו, ומאמצים נעשים לקשור קשרים וחברויות בכדי להחזיק ולהגן על דברים מסוימים, בכדי לאזור כח ואומץ לבנות ולפעול, בכל זאת.
בניסיון להתייחס למצוקה ולדחיפות שמציב בפנינו ההווה בהקשר של פירוק והרכבה של מסורות וסדרים, ארצה לחזור בדברים הבאים לרגע היסטורי שנדמה לי רלוונטי: להומניזם, ערש המודרניות. זהו רגע שבו יש עימות עם מסורת מצד אחד ונסיונות למציאה וניסוח של קול מחודש מאידך. רגע שבו ההליכה לצידי ומחוץ לתלם, הניסיון לנסח ערכים, להתמקם ולפעול, הצריך עמידה-יחד, וחבירה-יחד, וסולידריות וחברות.
1 . חברות במבחן
המאות ה-14 וה-15, היו תקופה של שינויים גדולים באירופה. סביבה מסורתית שנשלטת ביד רמה ומושחתת על ידי הכנסיה (הקתולית), שעויינת כל חיפוש וחקירה, פוגשת ומתעמתת עם ידע חדש בעל כורחה: מדעי, תרבותי, פוליטי, חילוני. קופרניקוס משנה את תמונת היקום וגלילאו הושם במאסר על שתמך ברעיונותיו. ממציאים את הדפוס, ״מגלים״ את המזרח הרחוק ואת המערב הרחוק, פוגשים תרבויות שונות וצורות ממשל שונות. האדם חוזר לתבוע את מעמדו ומקומו בעולם בזכות רצונו ושכלו. באופן שאולי ישמע לנו מוכר:
עובדות עומדות למבחן האמונה; ועקרונות עומדים במבחן הקיום. בקיצור, מסורת עתיקה שהפכה במרוצת הזמן, ככל אידיאולוגיה, למעין ׳הגיון-פשוט׳ או ׳שכל-ישר׳ דרכו נתפס ומובן העולם, נדרשת לשינוי והתנסחות מחודשת. זמן שבו אמנים ופילוסופים, אנשי דעת ומעשה, נדרשים בכדי לרתום את כוחות היצירה האנושית למען ההווה.
באווירה הזו צומחת תנועת ה-הומניזם שבתחילה מורכבת בעיקר מאנשי כמורה ומלומדים, אך בהמשך קונה אחיזה גם בקרב אמנים, אצילים, סוחרים, מדינאים ושליטים. תשוקתם של ההומניסטים לבשה פנים כפולות. בשם האהבה לשפה הלטינית פנו ההומניסטים לעיסוק בכתבים רומיים ויוונים, בעיקר כתבים שקדמו לשלטון העריצות של הכנסיה הקתולית. אלא ששפה מכילה רעיונות ומחשבות. המבנים הלשוניים וצירופי המילים שריתקו את ההומניסטים היו במובנים רבים ׳כלים פואטים׳ להעברה וביטוי של רעיונות וערכים ותחושות ורגשות. זה היה מפגש חושני (אסתטי) עם שפה ומחשבה שהיו פטורים מהצורך לרצות את הרעיון של אל אחד, ועוד יותר מכך את נציגיו עלי אדמות. שפה ומחשבה ׳אזרחיים׳, ׳חילוניים׳, חופשיים מצנזורה: שפה אנושית ומחשבה אנושית וערכים אנושיים.1
העניין המשותף, הייחודי והמסוכן לא פעם, שימש בסיס לקשרים בין-אישיים רבים. זו תקופה שבה האדם החוקר, חפץ האמת והמחשבה החופשית, נאלץ לא פעם להסתיר את פניו, לברוח על נפשו, לחפש עזרה ולסמוך על חברים. עצם העיסוק בהחייאת שפה ומחשבה כנגד ההגמוניה הכנסייתית הצריך מערך של היכרויות אישיות וחברויות. הכתבים אחריהם ביקשו ההומניסטים היו כאלו שהכנסיה ביקשה להסתיר ולהדחיק במקרה הטוב, או להשמיד כליל במקרה הפחות טוב.2 טקסטים רומים ויוונים שקדמו לשלטון הכנסיה – ובייחוד כאלו שנחשבו ל׳טקסטים אסורים׳ שאינם עולים בקנה אחד עם תפיסת הכנסיה – היו נדירים מאוד והגישה אליהם מוגבלת.3 זאת ועוד, הכנת עותקים בעידן שקדם לדפוס נסמכה על העתקה ידנית. כך שגם אם נמצא עותק של כתב יד מסוים, היה צורך בהיכרות קרובה עם מי שהחזיק בכתב היד, ובכדי שיסמוך עליך מספיק כדי שיפקיד בידיך את ׳אובייקט התשוקה׳ (הנדיר) שלו להעתקה (דבר שיכול היה לקחת שבועות, ולא פעם חודשים).
אלא שהעניין שהפגינו ההומניסטים בחברות לא צמח רק מתוך הכרח הזמן ונסיבות היומיום. מושג החברות היה לא רק חוויה קיומית אנושית בעלת ריבוי פנים והופעות והתרחשויות, אלא חלק ממערך הערכים האנושיים – הלא-תיאולוגיים – שההומניסטים ביקשו לעורר בכדי לנתב את חייהם. ההומניסטים ביקשו לנסח אידיאלים שלאורם יש לפעול; ערכים שיאפשרו ויקדמו את תוצרי הרוח האנושית. כחלק ממסורת העבר אותה ביקשו ההומניסטים להחיות נוסחו 'כללים לחברות'4, והיא הפכה לערך בעל נוכחות סימבולית דרך פרקטיקות ומוסדות, בעיקר בקרב אמנים ואנשי רוח.
ראשית נוכל לציין את מוסד הפטרונות שהיה אחד המוסדות המרכזיים דרכם התארגנה חברות בתקופה זו. יחסי הפטרונות טיפחו והציגו מספר ביטויים של חברות ממוסדת ביניהם מעין ׳הצהרה על חברות׳: שבועות אמונים ונאמנות (לא פעם, מדובר היה בהצהרות כתובות וחתומות, דוגמת חוזה נישואין). נוהג נוסף שהתפתח אצל ההומניסטים כביטוי של חברות, והתגלגל עד ימינו, הוא יחסי החליפין בין חברים, בין אם באופן ליטרלי של הענקת עבודות, או באיזכורים בעבודות עצמן (צייר שמצייר את חבריו בציור, או משורר המזכיר את חבריו בשירים), או נוהג ההקדשה שבו חברים היו מקדישים האחד לחברו (או פטרונו) מיצירותיהם; לבסוף, אפשר להזכיר את ה-״אלבום״, מעין ספר ששלחו ההומניסטים בין חבריהם ואספו הקדשות והצהרות על חברותם.5
ז'אן-בפטיסט רומן, ניסוס ואוריאליוס, 1827
2. על אהבה וחברות
נוכל להתחיל ולחצוב חלק ממאפייני תפיסת החברות של ההומניסטים לאור ההתנגדות שעוררה התופעה עבור הכנסיה (הקתולית) שביקשה להימנע ממנה במפורש. אפשר ונאמר שהמחלוקת נסובה סביב המילה היוונית: Philia. אותה קידומת מוכרת לתחומי ידע ובראשם פילו-סופיה, שבנהוג מציינת אהבה. אלא שעבור היוונים המילה Philia מורה גם על חברות. ואם כך פילוסופיה יכולה היתה באותה המידה – וביתר דיוק לטעמי – להיקרא גם חברת-החכמה.
באופן כללי נוכל לומר שעמדתה של הכנסיה ביחס לרגשות הייתה כי עניינה של עבודת האל הוא אהבת האל. את חשיבות ועדיפות רגש האהבה, ובמיוחד אהבת האל, לכל רגש קבע כבר אוגוסטינוס הקדוש בספרו עיר האלוהים (Dei Civitate De), בתחילת המאה ה-5. מאחר ואובייקט האהבה הוא אינסופי הרי שמדובר באהבה אינסופית. לפיכך לא ראתה הכנסיה מקום לרגשות אחרים.6 הזיקה שבין החברות לאהבה, איפשרה לאנשי הכנסיה והתרבות לעסוק באהבה כ׳תחליף׳ לעיסוק בחברות. כך לאורך ימי הביניים אפשר למצוא כתיבה נרחבת על אהבה לעומת איזכורים בודדים ועיסוק מועט בחברות. להבדיל, מאז המאה ה-14 אנו מוצאים כתיבה נרחבת על מושג החברות.7 ההומניסטים לעומת זאת ביקשו לחזור ולחדד את ההבדלים בין אהבה וחברות, בכדי לחשוב ולהציע דגם חלופי להסדרה פוליטית היררכית. (ומאחר ודחיה גמורה של קדימות
האהבה והאמונה הייתה מסוכנת, הרבה הומניסטים טענו שחברות היא למעשה חוויית הקירבה והאינטימיות ׳הערכית׳ הראשונה שבה מתנסה האדם, ובמובן זה הוצגה החברות כמה שקודם ומכשיר את האדם לקראת אהבת האל).
זאת ועוד, הדת נשענת על מערכת היררכית ולא שוויונית שבה צד אחד הוא חזק והשני בהכרח חלש יותר. דבר זה נכון הן במובן של היחסים בין האל וברואיו, ובאנלוגיה ביחסים שבין נושאי המשרות בתוך המבנה הכנסייתי לבין המאמינים. בהתאם קבע ההיגיון של הכנסיה כי אמונה מוחלטת מסמנת התמסרות או כפיפות מוחלטת, ומכאן שהציות קודם ליחסי קירבה וחיבה. יחסים מסוג זה עלו בקנה אחד עם רגש האהבה שכידוע יכולה להיות חד-צדדית, ואינה כבולה למסגרת האנושית אלא יכולה להתקיים גם ביחס לאובייקטים, או מצבים, או רעיונות. להבדיל יהיה זה מוזר לחשוב על חברות חד-צדדית, שכן מושג החברות כמו מחייב הדדיות. כך מגדיר זאת דה-מונטין במסה החבר: ׳חברות היא יחסים שוויוניים, חסרי עניין, בין מי שאינם קרובים׳. מושג החברות מציין אם כך קשר בין שווים, הן במובן שהוא נטול אינטרסים ורוצה בטובת החבר, והן במובן שהחברות עצמה מעוררת ומעצימה ומביאה לצמיחה ושוויון בין החברים – על משקל: אנחנו הופכים דומים או ראויים לחברים שלנו.
לבסוף, ואם נחזור להתחלה, אפשר להזכיר את החשש של הממסד הדתי מגילויי חיבה וקירבה פומביים בין גברים, כפי שעולה ומתבקש ממוסד החברות.8 חשש כפול. שכן למרות התקופה ומעבר לפחד ההומופובי מושג החברות מציע העדפה של הסדרה פוליטית אזרחית על פני זו התיאולוגית. קשרי חברות הם אמנם קשרים אישיים, אבל החברות אינה דבר פרטי. חברות היא יחס חברתי שדורש נראות בשדה החברתי. זאת ועוד, עניינה של החברות הוא בפעולה שמכוונת אל ומתקיימת במרחב החברתי/ציבורי (פרקסיס, אם לנקוט בלשונו של אנטוניו גרמשי).
בהמשך לטענתו של אריסטו על כך ׳שאי אפשר להיות חבר של האלים', ובהמשך לקיקרו שטען שאהבה יכולה להתקיים גם ביחס לאובייקט, או למושא מופשט (דוגמת הפילוסופיה), ביקשו ההומניסטים לחשוב את מושג החברות, בראש ובראשונה כערך אנושי-חברתי: הומני. תחת הערכים התיאולוגים של אהבה וציות ועל פני הציווי והעונש ביקשו ההומניסטים להדגיש דווקא את ערכי הנאמנות והשותפות והרגשת הקירבה. החבר אינו רק שם את טובת חברו לנגד עיניו, אלא שהוא מעין אני-שני שלו, הכפלה של האני. במובן זה החברות מייצרת מעין מרחב של סובייקטיביות-משותפת.9
ההשלכות הפוליטיות של תפיסה זו מרחיקות לכת, ומרחיקות ימים. היחסים השוויוניים, הקירבה, שותפות הגורל, והרצון בטובת החבר מייתרים את הצורך בשלטון החוק או כל הסדרה פוליטית. הרעיון שבחברה או מדינה המורכבת מחברים אין צורך בממשל – רעיון שעולה כבר אצל אריסטו – אומץ גם בעת המודרנית על ידי מספר הוגים וביניהם ז׳אן ז׳אק רוסו ביחס ל-׳מצב הטבע׳, ובאורח אוטופי לא פחות על ידי מרקס. (אנחנו לצערנו מכירים דווקא את הצד השני של אותה תובנה, המתנסחת על דרך השלילה: הפרד ומשול).
3. חברות הירואית: מישהו לבגוד איתו
הבסיס לתפיסת החברות של ההומניסטים נוסח כבר על ידי אריסטו שהבחין בין שלושה סוגי חברויות: חברות מטעמי הנאה; חברות מטעמי תועלת; וחברות ערכית. בעוד ששני סוגי החברויות הראשונות נשענות על נוכחותו של החבר, ועל תכלית שהשגתה יכולה להביא לסיום החברות, הרי שזו האחרונה – החברות הערכית – אינה תלויה במימוש של תכלית מסוימת, היא יכולה לחרוג מעבר למגבלות הנוכחות ולהתמיד גם בחלוף הזמן וממרחק. החברות הערכית נושאת בחובה ערך מוסרי ומטאפיזי: זו חברות מהסוג שעוזר לנו לטפח לממש את המיטב שאנחנו יכולים להיות. (לא פעם מעבר ובניגוד למה שאנו עצמנו רוצים עבור עצמנו או יודעים על עצמנו).
במוקד העניין שהציבה החברות הערכית עמדה אפשרות החריגה: חריגה מהאישי והפרטי, חריגה מההומוגניות של החיים והבנאליות של היומיום, חריגה מהזמן הכרונולוגי וממקום פיזי. אפשרויות החריגה שמגלמת החברות הערכית קסמה להומניסטים שביקשו לשחרר את השפה ואת המחשבה הן במובן של חריגה מהמסורת שכבלה והגבילה אותם ואל עבר ניסוח של מסורת חדשה, אך באופן חשוב אף יותר התעניינו ההומניסטים באפשרות החריגה אל העבר. הפניה אל העבר היא בבחינת הכרח לכל מי שפועל במסגרת התרבות. בהקשר של ההומניסטים, שהיו ברובם אנשי כמורה ודת, הדבר כמעט מתחייב. השאלות: כיצד לעורר את העבר מבלי לעבור שוב דרך מסורת שעוינת ומסרסת את העבר? איך לקיים מסורת שתשאיר יחס משוחרר – שוויוני, לא כרונולוגי – עם העבר? הן שאלות יסוד עבור ההומניסט; וכפי שהן שאלות יסוד עבור כל יוצר.
כתשובה, או אסטרטגיה, לשאלות אלו עוררו ההומניסטים את מושג החברות הערכית. לא פעם פנו ההומניסטים לאותם מחברים מן העבר שאת כתביהם הם חיפשו, העתיקו ושיננו – אפיקורוס, קיקרו, לוקרטיוס, הורטיוס, וירגיליוס, מרקוס אורליוס – כחברים. והגם שיש בפניה שכזו מחווה של קירבה
ומידה של נחמה, יש בה גם ניסוח של תפיסה חדשה של ההיסטוריה.10 אמנם, גם היוונים וגם הרומים פנו אל העבר ואל המתים, אמנם גם היוונים וגם הרומים הכירו בכוחה של החברות לחרוג מתנאי הנסיון (חלל וזמן), אולם לא היה זה נהוג לפנות אל המתים כחברים. התפיסה ההומניסטית ביקשה לרתום את ׳אפשרות החריגה׳ הגלומה בחברות, לטובת שתי תנועות משלימות ביחס למסורת: ראשית, היא איפשרה להתעמת עם המסורת ללא-משוא פנים כחברים; ושנית, היא שיחררה את המחשבה לטובת הנחת תשתית למסורת חדשה בהווה וביחד, כחברים.
ידועה האימרה שקשה להרוס אך קשה יותר לבנות. והגם שהתעמתות עם מסורת מציבה אתגרים לא פשוטים, הרי שהנחת היסודות לאפשרותה של מסורת חדשה דורשת מאמצים שונים ומורכבים אף יותר. בקיצור, אפשר להרוס עם כל אחד, אבל טוב לבנות עם חברים. בכדי לכונן יחס היסטורי חדש ומסורת חדשה נדרשו ההומניסטים לשפה חדשה. מאחר וכל התארים הנשגבים לתיאור ערכים מוסריים ומטאפיזיים היו ׳תפוסים׳ כבר על ידי הכנסיה ושמורים לאל ולדת, נדרשו ההומניסטים לעורר מושגים חדשים אנושיים-חילוניים בכדי
לתאר את החברות הערכית. אחד התארים החשובים שעלו בהקשר זה היה המושג הירואיות. להבדיל מהנשגב או האלוהי, הירואיות אינה תכונה מופשטת ואידיאלית, אלא תכונה הנבחנת בעת מעשה, כאן ועכשיו. (אם להשתמש בהבחנה אריסטוטלית נוכל לומר שמושג ההירואיות ההומניסטי אינו מציין ערך מוסרי טהור אלא ערך אתי הקשור לניהול החיים המשותפים כחברה, ערך הקשור להנחת היסוד לאפשרותה של פעולה במרחב הציבורי).
מושג ׳החברות ההירואית׳ בא לציין את ההקרבה, האומץ והנאמנות שגלומים בחברות, ודרושים ליצירה, אך גם את ההתעלות הנדרשת בכדי להילחם על מה שחשוב, ולעמוד באתגרי השעה; את אפשרות החריגה מסדר היום השליט ואת ההתחייבות לבניית עתיד משותף ושוויוני. בדומה לגיבור, גם החבר הוא זה שמעורר השראה ודוחף קדימה. החבר ובדומה לגיבור מסמן ומאפשר את התקווה. ונוכל להוסיף כי לימים ׳החבר ההירואי׳ היווה מעין דגם להבנת תפקידו ופועלו של האמן עצמו.
אלא שמומנט החריגה המגולם בחברות ההירואית בא לידי ביטוי גם ביחס לצידו השני – הפחות מדובר, ולא פעם מוכחש – של החברות כערך מוסרי: מעשה הבגידה. החברות מעוררת ונשענת על רגשות קירבה עזים ושותפות גורל, על חשיפה ואינטימיות. כך, הרבה פעמים עימות עם חברים, שלא לומר שבר או סיום של חברות, נתפס כמעשה בוגדנות. אלא שמעשה הבוגדנות המיוחס לחברות אינו רק בגדר ׳תגובה היסטרית׳ של נפשות מעורבות ומיוסרות – למעשה הוא מאבני היסוד של החברות. החברות גורמת לאדם לפעול לא פעם מעבר לטובתו האישית וענייניו הפרטיים; היא דורשת מאיתנו לעיתים לפעול בניגוד לחובות (החברתיות) שלנו; ובמקרים מסוימים אפילו לבגוד במדינה – במוסד עצמו.11
החברות ההירואית אותה ביקשו ההומניסטים לקדם – החברות ההירואית כדגם להבנת הפעולה היוצרת – מתרגלת את החריגה והשחרור שאדם מבקש לעצמו במטרה להתעלות ולקדם את עצמו ואת סביבתו. מעשה הגבורה המשויך לחברות מאלץ ומאפשר לאדם לבחון את המוסכמות והכללים וההשתייכויות לא רק של החברה שסביבו אלא גם ביחס לעצמו.(אפשר להזכיר בהקשר זה את ׳ההגיון השלילי׳ הכפול שמציע סארטר
כבסיס לפעולה אותנטית: להיות מי שאתה לא, ו-לא להיות מי שאתה כן). זוהי הגבורה שבחברות ההירואית שמאפשרת לאדם ללכת ׳הכי רחוק׳ עם עצמו, ובמובן זה להיות בוגדני כלפי עצמו, כלפי מי שהוא, ולטובת הכלל. לטובת מה שראוי לעמוד לצידו: החברים והחברות והעתיד המשותף – טיפוח הטובין האנושיים הנעלים ביותר.
יולי, 2019
(פאנל: על חברות ומסורת, כנס פרפורמנס 7:0 סולידריות)
1 כדאי לשים לב שבתחילה וכאמור ההומניזם צומח ומתפתח בחסות הכנסיה, ולפיכך הוא אינו מושג חילוני-ליברלי גרידא, כפי שנהוג לחשוב אותו כיום.
2 ספרו של אומברטו אקו שם הורד, מביא סיפור בלשי הנסוב סביב הסתרתו ולבסוף השמדתו של ״ספר אסור״ שכזה: ספרו השני (כביכול) של אריסטו לפואטיקה שעוסק בצחוק והומור, ערכים שהיו מנוגדים לפחד שביקשה הכנסיה לקדם בכדי לתקף את האמונה.
3 סיפור מתח שכזה, על גילוי הפואמה של לוקרטיוס (משורר רומי מהמאה הראשונה) מחסידי אפיקורוס: על טבע היקום, במנזר קטן בגרמניה, בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 ,הופיע לא מכבר בספרו של סטיבן גרינבלט: התפנית – הולדת המודרניות.
4 את אותם ׳כללי חברות׳ גזרו ההומניסטים בעקבות ספרו של קיקרו Amicitia De – Laelius ,שהיה אחד הכותבים המוערכים והנערצים על ההומניסטים – הן בשל סגנונו והן בשל שכיחות כתביו.
5 Peter Burk “Humanism and Friendship in 16th Century Europe” (chap. 15) in Friendship in Medieval Europe, Sutton Publishing UK, 1999.
6 מובן שגם בדתות המונותאיסטיות אנו מוצאים יחסי חברות, או ׳כמו-חברות׳ עם האל (אברהם, משה), או שליחיו (ישוע, מוחמד, מלאכים, נביאים). כך לדוגמה אומר ישוע למאמיניו: אני לא קורא לכם משרתי/שליחי… מעכשיו אני קורא לכם חברי.׳ (יוחנן, 15.) והגם שנעשו ניסיונות לקשור את מושג
החברות לאל, אלו היו זניחים ובודדים. כתופעה תרבותית מושג החברות הוכחש ונדחק. האדם המאמין והדתי, ובוודאי בתרבות הנוצרית – הנזיר – מקדיש עצמו כל כולו לאהבת האל, ולא לחברויות אנושיות. ואפשר להזכיר שבהקשר זה עולה גם מתח ערכי בין היהדות והנצרות. בעוד שמושג הקהילה הנוצרית הנשענת על אהבת האחר, ביהדות הקהילה קודמת לפרט ובמובן זה היהודים ׳ערבים זה לזה׳.
7 בין היתר המסה של ההומניסט הצרפתי מישל דה-מונטיין (1533-1592), מ- 1580: החבר (De L'Amitie), כמו גם זו של הפילוסוף פרנסיס בייקון, מ1625: על חברות (Of Friendship).
8 חשוב לציין שמן הסתם התקיימו חברויות דומות גם בקרב נשים (בעיקר במנזרים), וגם בין נשים וגברים, לדוגמה בין מיכאלאנג׳לו וויטוריה קולונה, או מאוחר יותר בין וולטר ואמילי דה שפלי. אלא שמן הסתם וכפי שידוע מקומם של הנשים הודר הן בחיי היומיום וביתר שאת בחיי התרבות והרוח.
9 להבדיל מתפיסה חברתית פוליטית הנשענת על הפרט ויחסו לאחר. ״האחר״ היא קטגוריה פוליטית בעייתית במיוחד (בעיניי) מאחר והיא מציינת (באופן ליטרלי) גוף שלישי נמנע
10 חקר ההיסטוריה ומחשבה המבוססת על ראיה היסטורית הם מהתרומות החשובות של ההומניזם למה שיכונה בהמשך ׳מדעי הרוח׳.
11 טענתו של גאיוס בלוסיוס על כך שהיה שורף את רומא אם חברו טיבריוס היה מבקש ממנו, וכפי שמביא קיקרו בספרו Laelius.