יש צורך בחורבן מסויים

הרהורים בנוגע למרחב, היאחזות בו ועיטורו
קלאודיה קסטלוצ'י

היאחזות במרחב היא בעלות על מרחב, קודם להיותה בעלות על מקום. היא להגיע בזמן, לשהות בתוך הזמן היא התכתבות בין רעיון לבין עובדה; מקלט בטוח להתנסות רגשית במקום שעדיין לא קיים. להיאחז משמעו להפוך מקום לנכס. כזה שאולי אינו בטוח לגמרי, אבל הוא בהחלט איתן יותר מכל מעון הולם. הסיבה לכך היא שייתכן מצב שבו ננושל ממקום מגורים ובכל זאת לא נאבד את התכונה הראשונית שלנו, התכונה המוחלטת שלנו: יכולתנו לייצר מרחב. מקום נמצא באתר מסוים: אם כזה שנבחר ואם כזה שנכפה. ברירות עוברות דרך דרגות חופש שונות, שנקודות הקיצון השליליות שלהן – ואין זה משנה אם בכפייה או מרצון – הן הגלות וההסתגרות. אל מול נקודות הקיצון הללו, הגיוני לשאול את עצמנו: האם ”היאחזות“ במקום אפשרית אם נמצאים בגלות? האם אנחנו יכולים להיאחז, כלומר, להפוך אותו לשלנו, בכלא? השאלה העומדת בפתחנו עוסקת בהקשר החומרי של החיים ובנקודות שבהן החיים מוצאים תמיכה. האם בכלל אפשר למצוא ”תמיכה“ שכזו בכלא? בכלא, האם חוויית השיבה אפשרית? בגלות, האם חווית השיבה אפשרית?

תמיכה היא שיבה בעקבות תשישות, שהיא, ביסודו של דבר לצאת אל החוץ וליטול על עצמנו את כל מה שקיים בחוץ. אם לכלא אין חוץ, אין שום אפשרות לשיבה ולהיות בגלות פירושו לחיות בחוץ. השיבה יכולה להשתייך רק למקום שנותר מאחור. הכלא מכניס פנימה את כל התשישות השייכת לחוץ שכן הפנים החדש הזה מנוכר כל כך עד שאין עוד מנוחה, עד שאין עוד אפשרות לכל חוויית מנוחה שהיא. זו הסיבה לכך שאין מרחב בכלא. גלות פירושה היותנו נפוצים לכל עבר בתוך חוץ אינסופי אשר הופך, עם זאת, לפנים אינסופי שממנו ניתוק לא יהיה אפשרי לעולם ומשמעות הדבר היא שאין למעשה חוץ כלשהו. בכל פעם שקם סוג כזה של בלבול בין פנים לבין חוץ, ההיאחזות המרחבית מתעוותת. היא נהיית מעצר או כליאה וכל ההתכתבות נעלמת. כעת, היציאה אל החוץ כבר אינה כרוכה בתשישות או בכך שנחשוף את עצמנו, משמעה להיות תמיד חיצוני: זר. השיבה פנימה כבר אינה כרוכה במנוחה מבלי שיבחנו אותנו בשבע עיניים, ומשמעות הדבר היא שלעד נותרים בפנים: כלואים. ההתאמה המתקיימת בתהליך מציאת התמיכה בעקבות תשישות דומה לפעולת השכיבה; בפעולה זו, בנוסף להיותה מנוחה, יש גם דמיון מה, מנקודת מבט אופטית, לכריעה. כאשר איננו מתבקשים לייצג מישהי או מישהו אלא רק להיות כפי שאנחנו במצב הפראי של בעל חיים ישן, אז יש לנו תמיכה ואפשרות למצוא את מקומנו. יש לנו בו אחיזה. גם בכלא, כמובן, אפשר להגיע לסוג כזה של אינטימיות קיצונית, אבל זו פשוט הדרך היחידה לחיות. אנחנו זרים לעצמנו באותם מקומות שבהם אנחנו נאלצים לענות שוב ושוב על השאלות הראשוניות ביותר שהחושים שלנו מעוררים ובהן שאלות העולות הרבה קודם למילים וקשורות לחוש הריח או המישוש. כדי להיאחז באמת ובתמים עלינו להתקיים בהרמוניה עם החושים העמוקים ביותר, שכן המצב של היותנו נתמכים הוא מצב חייתי בעיקרו. יש צורך באינטלקט כדי להגדיר מה מההיאחזות שלנו חייב להפוך תשובה לשאלות שהחושים וההתנסויות הרגשיות שלנו מעלים. האינטלקט נדרש כדי לעטר את ההיאחזות. עיטור הוא פעולה המבוצעת על ידי האינטלקט שלנו ומסבירה את המקום לחושינו. עיטור הוא פעילות נמרצת, בהשוואה לטיפוח: מחווה העמוסה בעתיד.

צילום: פרנצ'סקו רפאלי

בהיסטוריה של אוכלוסיות פרימיטיביות, ניכרת הפלגה בולטת בנוגע לחפצים, שמתקיימת הרבה מעבר לשימושים שהיו להם. אפילו במצב של מחסור, הצורה של כד תמיד מייצגת הרבה יותר מאשר התפקוד שלו כמיכל; דגמים המעטרים בד מתעלים מעל התועלת שמפיקים ממנו כפריט לבוש; גם הריהוט הצנוע ביותר שיועד לשימוש יומיומי מאפיל על המטרה שאותה הוא משרת. כל זה מוביל אותנו לחשוב שלעיטורים יש משימה שונה מאשר לחפצים: לחגוג. לא רק חפצי פולחן, גם חפצים המיועדים לשימוש יומיומי, מעוטרים, כי התדירות שבה אנחנו משתמשים בהם מצביעה על כך שאנחנו חוגגים את הקשר שאנחנו יוצרים עמם. זהו קשר של אמון, של ברית. זו דרך להעניק כבוד למחוות יומיומיות. דרך לחגוג חיי פשטות, חיים תקופתיים, שאלמלא כן היו נידונים לצלול אל תהום הצללים של החזרתיות.

הנטייה לחיפוש צורני, מעל ומעבר לתפקיד החפץ ולשימוש בו, ניכרה לאורך ההיסטוריה האנושית כולה עד למהפכה התעשייתית אשר הביאה עמה נקודת שבירה בהיסטוריה של העיטור. רגע הרסני, אבל עם זאת גם רגע של שגשוג. הרסני, משום שכבר לא היה ביקוש לחפצים בייצור בלעדי שרבים מהם נעשו בהתאמה אישית; ושגשוג על שום ייצור סדרתי של חפצים המפצה על טבעם האנונימי והגנרי בעזרת שפע עצום של צורות, חריגות ויחידניות, בדומה לטבע.

משמעותה של פעולת העיטור היא הקניית בעלות על חפץ, לא חד וחלק כקניין אלא כצורה, החוגגת את המחווה, שהיא הביטוי המושלם של הדרך בה נעשה שימוש בחפץ כולל הבלאי שמתקיים בו עם זמן. כל זה נכון לגבי מעדר באותה מידה שהוא נכון לגבי תכשיט; עם זאת, אי אפשר, אם נחזור לדוגמה הקיצונית שלנו – הכלא, ליישם את זה על תאי כליאה המעוטרים בתמונות, קטעי עיתונות וחפירות. כאן, החגיגה הופכת פרודיה, הטעיה נעדרת תחכום, לחלוטין חסרת אונים ומעל לכל, בלי יכולת לקטוע ”מחזורי כפייה“.

לעטר משמעו לספק דרכי יציאה וכניסה לתוך החיים בהתאם לצורות. משמעו הצורך להתגבר על הכרח הודות לריבוי מוגזם של רעיונות. משמעו ניסיון להכניס צורניות אל תוך ההוויה שלנו – כפי שנהג פרננד דליניי לומר, בהתייחס לילדים עם אוטיזם ואילמות על אודות אזורי השהייה שלהם שבתוכם היה צורך, יותר מכל, לכבד ולהוקיר צורות. עיטור יכול להיות עבורנו דרך להתגבר, בדומה למטורפים, על כך שאנחנו מפעילים גינוי ושיפוט כלפי מציאות נבדלת; הוא יכול להיות התנערות מהידע שלנו כדי להגיע למצב של בלבול ומבוכה מפרכים, אל הכאב, המעורב בהתרוממות רוח, שנובע מהיותנו מוסטים מהמסלול.

להחזיק בבסיס, שבו אפשר לשהות ולנוח זה להכיר ב- ולהיות מוכר על ידי מקום, שנוצר והותקן באמצעות הוויות חיים שקדמו ללידתנו שלנו ולפעולותינו אנו. כל זה עלול שלא להתקיים, או כבר לא להתקיים עוד. במקרה כזה, יש להיאחז ולעטר, כלומר, עלינו להכניס את תחושת הבעלות שלנו אל תוך התלם כך שתעמוד בשורה אחת עם טווח זמן של ימי חיי אדם ולא של תקופה או עידן. משמעות הדבר היא להתחיל ליצור, או יותר נכון להמציא, את הסיבה עצמה שבגללה יצורי אנוש מתחילים ליצור מקום על פני האדמה, שאין לנו חזקה עליה, בתוך בית שאין לו לאדם. כיצד להקטין את הזמן הנדרש להתקנת יחסי שלום בין חיינו שלנו לבין סביבה זרה? את מעוז ההתנסויות הרגשיות והריחות שלנו, יש צורך להמציא יש מאין בכל מקום המרוחק מהבית. אירועים גדולים של הגירת אוכלוסין בעידן שלנו הם נבואיים גם בעבור אלו שנותרו בבית, שכן ממילא עלינו לחפש אחר נקודות הצטלבות בין מקומיות נתונה (מקום לידה, מקום העונה על צרכינו) לבין מקומיות מומצאת; בין היסטוריה ארוכת טווח לבין היסטוריה אישית; בין זרימה לבין מקום. סוג זה של הצטלבות לא מתקיים היום, בפני עצמו, בשום שייכות או זהות מקומית. היאחזות ועיטור הם שני הפעלים החיוניים של השתכנות. אם אחד משני המושגים חסר, אין אנו משתכנים, אנחנו נכלאים. אם אנחנו נאחזים מבלי לעטר, אנו נמצאים בכלא. אם אנחו מעטרים מבלי להיאחז, אנו נמצאים בגלות. היאחזות במקום זר, שאינו בבעלותנו, שאינו מוגדר באמצעות קירות או תרבות, ושעם זאת, הוא מוצק כמו פריט ארכיטקטוני, גם אם חסר קירות; עיטור שלו בדרך הדומה למרשם מורכב, אפילו שאין לו מסורת: כל זה משמעו להמציא ולהביא לשלמות. חוסר הבעלות הזה צריך להיות מוסבר ולהפוך לנקודת מוצא בעבור נוהג של היאחזות ושל עיטור המרחב שעבורו, בימינו, יש להכניס שינויים אפילו בלוח השנה. יש צורך באירועים החוזרים באופן סדיר, כלומר, בימים שייאחזו ויעוטרו באותה המידה כמו המקומות שכן אלו המסורתיים נעלמו ויחסים רבים הפכו כוזבים.

הסוציולוגיה מציינת בפנינו כי אירועים ציבוריים חדשים החליפו את הישנים: קניות בחגים, הגרלות לוטו, וספורט כמופעי ראווה להמונים. אבל אין באלה את אותו כובד הראש, היוצר ריחוק בין אנשים ובין דברים. כובד ראש היוצר ריחוק הוא צורה היוצרת חיבור בין חגיגה לבין חורבן. יש צורך בחורבן מסוים ליצירת כובד ראש אמיתי משום שהוויה זו של נטישה תואמת את השיבה של הדחוס והלחוץ, כלומר, אל מה שבאופן מתמיה שיך לנו; זה תואם את חוויית הרגשות העזים המתעוררים כאשר צורה מסוימת שייכת לנו. יש צורך
בחורבן מסוים, הן כדי להבהיר את ראשית הקניין בצורות הקודרות ביותר של דיור וכן כדי שלא לחשוש מפני בדידות בסיסית או להימלט ממנה. על אותו כובד ראש נדרש להיות קשור עם הבידוד הבסיסי שהוא דרך של קביעת הפעולות שלנו בתוך הזמן, כפי שמשתקף בתוך צורות והחלטות, כדי להרהר ולהתבונן בחייו של האחר, בתוך עצמנו. רעם הנשימה הקרובה ביותר. שכנינו, הייתי רוצה לומר.

הרהורים נוספים

כאשר בני האדם יפתחו יכולת הבנה מסוימת, הם לא ישלו את עצמם לחשוב שכל רמה שהיא של הסתגלות לסביבה תוכל להגן עליהם. להיפך, הם יכירו בכך שיש התנהגויות, שעל פני השטח נדמות כמספקות הגנה אך הן למעשה הרסניות.(ברונו בטלהיים, הלב הנאור, 1960)

מעתה ואילך, האמנות נותרה בעמדת התנשאות מעל לשימושי (…) הטכנולוגיה הגדולה עמדה לעלות לשלטון, כל האנשים זכו ב”מותרות“ המרגיעות, המלהיבות, הבהירות והדמוקרטית, כדור הארץ נבנה מחדש תוך חתירה למיגור העוני, המכונות לקחו על עצמן את הקשיים, אוטומציה ריכוזית של מה שאינו מהותי הפכה את הפנאי, כתוצאה מכך, לאפשרי. ודרכי הבעה וביטוי עצומות עמדו למשול, קישוט שוב עמד להיות מעמיק ולהבטיח לקול הדאגה הפנימית קישוטי פתרון טהורים במקום שתיקה של אכפתיות מוחצנת. (…)

האדריכלות, כעיצוב פנימי של חלל הבית, ממשיכה לבוא לידי ביטוי בחלל מבני, היום יותר מתמיד, שהוא יותר הומני, שצריך להיווצר כיום לראשונה כביטוי מקדים של ”טאט טוואם אסי“ (אתה הוא זה). כמפגש עם העצמי בעצמים המצוירים. ”אתה הוא זה“, שמשמעו ”במהות האישית שלך אתה זהה לחומר הנראה של כל הדברים“, נוסח המיוחס לברהמין אראוני.
(ארנסט בלוך, רוח האוטופיה, 1923)

דצמבר, 2019

תרגום מאיטלקית לאנגלית: ברנט ווטרהאוס
תרגום מאנגלית: עדה לוינסקי