וויליאם שייקספיר, אנגלי אחד בן המאה ה-16, אמר היכן שהוא כי "כל העולם במה". מאז, גם סמדי בומבה, כוכבת תכנית הריאליטי "מאסטר שף", יודעת לדקלם את המנגינה הזו, שאי אפשר להפסיקה.
חברים יקרים: מה שבילי כנראה התכוון לומר הוא, במילים אחרות, שכוכבינו לבית "מחוברים", "הישרדות" ו"האח הגדול", חולקים מכנים אישיותיים משותפים עם חברי להקת בת שבע, שחקני תיאטרון בית לסין והקופאית התורנית בAM- PM הקרוב למקום מגוריך. וכנראה גם איתך.
על כך מתיימר להעיד הדיון (הבלתי מלומד ושאינו מתחייב לאף מילה) בקלישאות הבאות, אודות מניעיו של הפרפורמר להעמיד עצמו על הבמה: הרצון להיות אחר והבריחה מהאני והמציאות; הצורך לשקר והאפשרות להתחפש; הצורך בתשומת לב- הרצון להיחשף - הרצון לשמש כאובייקט למציצנות.
הרצון להיות אחר והבריחה מהאני והמציאות
על הבמה מתרחש מעשה הייצוג, גילום דמות, פרפורמנס. אם נביט רגע במשמעותה המילולית של המילה PERFORM, נוכל אולי לתרגמה גם כך: בשביל (PER) הצורה (FORM) משמע - בכדי ללבוש צורה. הבמה והמצלמה מאפשרות לך לא להיות עצמך, או לפחות למדוד בעצמך את כמה שאתה רוצה להיות אתה כרגע. אתה רשאי לברוח מעצמך, לברוח מהמציאות, להניח לפרק זמן קצוב למי שאתה, ולמה שאתה מתחייב להיות בחיי היומיום, להניח לאחריות שלך כלפי העולם, לקיום שלך כפי שהוא מוכר למשפחה שלך, לחבריך, לקולגות שלך, לרופא שלך. אתה נוטש את האחריות שלך לטובת נטילת אחריות אחרת, אחריות הגילום, הייצוג, ההבעה.
במה מאפשרת לפרפורמר לברוח, כפי שהיא מאפשרת לקהל לברוח אל המופע. באירוע הזה כולם נועדים לשכוח את עצמם באגף שמירת המעילים, ולהיכנס אל עולם האשליות. ולא בכדי האמנות והבידור שזורים מסורתית זה בזה. למרות שקאנט התנגד לעמדה הרואה באמנות כבעלת תפקיד ותכלית עבור הקהל או האמנים, וראה ביצירת האמנות הטהורה כזו שעומדת כתכלית לעצמה, לא נוכל להתעלם מכך שצריכת האמנות ממלאה בעבורנו תפקיד הנאתי, בידורי. בבואנו להתבונן באמנות, או ליצור אותה, אנו מצפים ליהנות, או לפחות להתרגש, לחוות חוויה רוחנית. עולם האשליה של האמנות טומן בחובו את ההנאה. יתרה מזאת, האמנות מאפשרת לנו ליהנות ממה שבחיי היומיום אסור לנו ליהנות ממנו. היכן עוד נוכל לחוות רגש של הנאה ממותם של גיבורים אהובים הנשחטים לנגד עינינו?
(האם אין הבריחה מהמציאות משאת נפשו של כל אחד מאיתנו, לעתים? האם אין אנו בורחים מהמציאות הביולוגית שלנו כבעלי חיים טורפים ויצריים, החושקים מינית באובייקטים רבים, כאשר אנחנו לובשים עלינו את המוסר, את תפקידינו החברתיים, את מסיכת הדימוי העצמי שלנו?)
לעתים הפרפורמר יעלה על הבמה בכדי לגלם את עצמו. אין הוא מתחפש ואין הוא מייצג. אלא שלמרות זאת, גם ברוב המקרים הללו התנהלותו אינה ספונטאנית. הוא מודע לקהל, הוא מודע למקומו, והוא יוצר את המסכה בו במקום, בהתאם לקונטקסט האמנותי שהוא נמצא בו. הקונטקסט הוא שמאפשר לו את הבריחה מהמציאות, את השליטה בהתנהלות העניינים. אולם, אין זה שונה מאוד מאופן התנהלותנו החברתית בחיי היומיום. אנו מודעים לסביבה ומודדים את צעדינו, כאשר אנחנו מגלמים את עצמנו בהתנהגותנו החברתית. עם זאת, בחיי היומיום אין אנו חופשיים מן ההשפעה של הסביבה עלינו, ושליטתנו במתרחש מצומצמת במידה ניכרת מהשליטה שיש לנו על המתרחש על הבמה. הבמה איפוא מעניקה לפרפורמר המגלם את עצמו, את הכוח שאין היומיום נכון להעניק לו. הבמה היא הבריחה מחולשתו אל מול העולם.
הצורך לשקר והאפשרות להתחפש
גילום דמות, הוא במידה מסוימת מימוש האפשרות להיות אחר. הבמה מאפשרת להתחפש, להסתתר מאחורי המיצג. היא גם מאפשרת להיות מה שאינך יכול להיות במקום אחר. הנה למשל הצעה לנקודת מבט סוציולוגית, הממחישה את האפשרות כי ההתחפשות היא לגיטימיזציה של האסור:
דעה קדומה פופולארית (גם היום), כי אמנים רבים הם הומוסקסואלים. רקדנים בעיקר, אבל לא רק הם. בעבר, כחלק מהסדר החברתי של העולם העתיק וימי הביניים, נשים לא הורשו לעלות על במה, ואת תפקידיהן בהצגות, באופרה ובמחול גילמו גברים. בתיאטראות המסורתיים של המזרח הרחוק נהוג עד היום שתפקידי נשים יגולמו בידי גברים. סביר ונכון לטעמי, שנראה את המגמה ההיסטורית העקבית להדרת רגלי הנשים מאמנות המופע, כאמצעי נוסף להנצחת מעמדן הנמוך, ולשליטה בהן בידי הגברים. אולם האם נוכל להציע בנוסף כי כך מצא לו העולם הקדום דרך "לנתב" את ההומוסקסואליות באופן לגיטימי? על הבמה גברים יכלו ללבוש בגדי נשים ולהביע יחסי אהבה כלפי גברים. איזה כיף.
בתוך מעשה האמנות, כאשר הפרפורמר מגלם את עצמו ולא מגלם דמות, הוא חופשי להשתמש בבמה בכדי להעניק לגיטימיזציה לעצמו, על סטיותיו ויצריו. מעשה האמנות מגן עליו מהשיפוט החברתי השלילי. חוקי המופע מאפשרים לו להיות בלתי מוסרי ובלתי נורמטיבי, במסווה של מסיכה. במסגרת יצירת האמנות מותר לפרפורמר לממש את כל סטיותיו.
(ומתי בכלל אנחנו "עצמנו" ללא מסיכה? האם כשאנחנו מדברים עם פקיד הבנק? אולי כשאנחנו מברכים לשלום את השכן השנוא עלינו ? כשאנחנו מתנצלים בפני מנהלינו על השגיאות שביצענו? כשאנחנו עירומים ונוזליים מול מאהבינו?)
בואו נודה בכך: לומר אמת כל הזמן זו יכולת על טבעית. הבמה מאפשרת לך לשקר. באמצעות גילום דמות אחרת אתה יכול לומר את כל מה שאין אתה יכול לומר כשאתה עצמך. לא בכדי מחאה פוליטית במשטרים אבסולוטיים וטוטאליטריים מוצאת את דרכה באמצעות האמנות. שם מותר לה להתנגד. גם אתה, כשאתה על הבמה, יכול להתנגד למי שמצפים ממך להיות כאשר אינך נמצא על הבמה.
כפי שבבית האח הגדול התנהלות האנשים המגלמים את עצמם מתרחשת "על פי כללי משחק", וכללים אלה מתירים להם לשקר ולתחמן כ"חלק מהמשחק", כך גם הפרפורמר המגלם את עצמו אינו כפוף לאמת ולשקר. הבמה היא בית האח הגדול שלו, וחוקיה מאפשרים לו מרחב פעולה חף מתלות באמת.
(אז כשאני משקר בחיים שאינם חיי הבמה, האם אין אני עצמי? האם אני בעצם.... מגלם דמות?)
הצורך בתשומת לב - הרצון להיחשף - הרצון לשמש כאובייקט למציצנות
אמני המופע הם ישויות אגוצנטריות. הם זקוקים לתשומת לב. הם חייבים להשמיע את קולם, להיחשף, להעמיד את עצמם לאפשרות שיקנאו בהם, יעריצו אותם, או לכל הפחות, יעריכו את אומץ ליבם לעמוד מול קהל מציצן או מתבונן. הבמה מאפשרת להם להיות מרכז העולם, מרכז תשומת הלב, הם ניזונים מהיותם אובייקטים של התבוננות, ושואבים מכך את כוחם לחיות.
בדומה למשתתפי האח הגדול, גם הפרפורמרים אוהבים כשמציצים להם. הם מחשיבים את עצמם בעלי ערך מוסף כאשר מתבוננים בהם, בין אם הם כרגע המלט, או הם בגילום של עצמם. כוחו של השחקן וגם של משתתף הריאליטי, בעיני עצמו, נמדד באמצעות העניין שהקהל מגלה בו. הפרפורמר מבקש את אהבת-הכרת הקהל, ובבית האח הגדול פוחדים המשתתפים מההדחה בידי הקהל.
(ומי לא רוצה שיאהבו אותו? ומי לא מודד את עצמו באמצעות עניין האחרים בו?)
אם כך, אולי אין זה נכון לחשוב שיש הבדל בין מי שמגלם את המלט ובין מי שמגלם את עצמו? האם תחת עינו של האח הגדול, כשהפרפורמרים מגלמים את עצמם, אין הם מגלמים תפקידים?
שייקספיר יקירי, אם אכן כל העולם במה, במה מותרת הבמה מן העולם? ומכאן, האמנות לאן?
אם קיים הבדל בין משתתף הריאליטי לבין הפרפורמר באמנות ה"גבוהה", הרי שיקשה עלינו למצוא את ההבדלים הללו במאפיינים שנדונו לעיל. נראה כי בין המלט למשתתף הריאליטי יש יותר מן המשותף מאשר חשבתי לעצמי. אלא שאם לא נמצא היכן שהוא את ההבדלים הללו, לא נוכן להגן על עצמנו מפני החלפתה של האמנות בידי תכניות הריאליטי, ובמקום לרקוד על הבמה את יצירותיהם של כוריאוגרפים, ניאלץ לרקוד עם כוכבים.