1 - על מצב הדמדומים
דמדומים מציינים את פרק הזמן - או מצב העניינים - שבו האור נוכח ללא המקור שלו. מצב שבו השמש נמצאת מתחת לקו האופק ובכל זאת כבר מאירה טרם זריחתה; ולחלופין עדיין ממשיכה, או מתעקשת, להאיר לאחר שקיעתה. דמדומים הם פרק הזמן של ׳אור ראשון׳ ו-׳אור אחרון׳; זמן שבו הדברים נפרדים מהצללים ועוטים את צילם, ולחלופין זמן שבו הדברים נפרדים מצילם וחוזרים ונטמעים בינות לצללים. זמן כפול ומהופך. זמן של אשליה ותעתוע בו הדברים כמו מקדימים להופיע ומאחרים לעזוב. מצב שבו הדברים מופיעים כמעט, או כאילו כעצמם, ובכל זאת מתעקשים להמשיך להיות יותר ממה שהם.
זהו פרק הזמן - או מצב העניינים - שבו האפקטים והדברים מתקיימים במקביל, ללא הבחנה ברורה וללא היררכיה. זמן להרהורים מטאפיזים: על אודות היש, הקיום והממשות של הדברים.
1.1 - על התפיסה השלילית של הדמדומים
בראשית היה היש. והוא היה האמת והקיום והממשות. אל מולו הציבו הפילוסופים הראשונים את האפקטים והרשמים של היש, את התדמית והאשליה. את מה שיכול, לכל היותר, לעורר סברות ודעות, אך לא ידיעה ממשית. די להזכיר את ׳משל המערה׳ המפורסם של אפלטון והניגוד שהוא מציב בין אור השמש וחשכת המערה - בין אורה של התבונה, התופסת את הדברים כפי שהם באמת, ובין הצללים המרצדים על קירות המערה - כהמחשה לתפיסה מסוג זה. ניגוד זה שבין הדברים והאפקטים הוביל לשימוש במושג ׳דמדומים׳ באופן ׳חד-ממדי׳ ועל פי רוב בקונוטציה שלילית - כעדות לשקיעה וכהקדמה לחושך ואבדן. הפניה לדמדומים באה לאפיין מצב עניינים שבו הסדרים השתבשו, או כתיאור לזמנים שבהם הערכים - שקובעים את היש ונותנים מובן למציאות - איבדו את תקפותם. הדמדומים מצביעים על תרבות המצויה במצב של ניוון וקטסטרופה הממשמשת ומגיעה. (זו גם הסיבה שעל פי רוב הפניה אל הדמדומים מופיעה בהקשרים פוליטיים ומוסריים.)
1.1.1 - על האקטואליות של הדמדומים
הטענה שאנו נמצאים בסוג של דמדומים מוסריים ופוליטיים, בתקופה של שקיעה וניוון, היא הבחנה מורגשת ותקפה - רוצה לומר, מעוגנת בשיח. אלו זמנים שבהם אנו חווים ערעור ושינוי של הסדרים שמעצבים את המציאות; זמנים שבהם הערכים ו׳ההגיון׳ הפשוט׳ או המשותף (sense-common) כמו איבדו את תקפותם. [היום, כידוע, ניתן למצוא ערכים בעלוני שיווק של תאגידים ובחוזרים של משרד החינוך; ו-׳ההגיון הבריא׳ הושם ללעג על ידי המציאות ומשמש את הקומיקאים לדווח ולנתח את חדשות היום.]
יחד עם זאת, תיאור זה של מצב דמדומים עומד בסתירה לכך שאנחנו חיים בתקופה שבה יש הכי הרבה אור, ללא צל, ב-׳צהרי היום׳. אורות דולקים סביבנו ועוטפים אותנו 7/24. זוהי תקופה כל כך מוארת שרואים אותנו מהחלל. אנחנו חיים בתקופה כל כך שופעת באורות, בכל מיני צבעים, מנצנצים ובוהקים שהשם ׳עידן הנאורות׳ - עידן שעדיין לא הכיר את החשמל - נדמה כבדיחה קלושה. אם אנשי יוון העתיקה, או חכמי המאה ה-18, ראו עצמם צועדים לקראת האור, מה נגיד אנחנו שנצרבים תחתיו, מפוטמים בו, משקפים ומקרינים אותו שוב ושוב? אנחנו שרוצים לזרוח ולהאיר בכדי שלא יראו אותנו? האם ניתן עדיין לחשוב בימינו את הדמדומים תחת המטאפורה של אור וראיה? האם האתגר שעומד לפתחנו הוא בהחזרת הערכים ו-׳ההגיון הבריא׳?
1.1.1.1 - הערה על הממשי
באחד מהניסיונות שלו להסביר את האופן שבו משתמש ז׳אק לקאן במושג ממשי מעורר סלבוי ז׳יז׳ק פרדוקס של הפילוסוף היווני בן המאה ה-5 לפנה״ס זנון מאליאה: פרדוקס תחרות הריצה בין אכילס והצב.
אכילס, שעל פי המיתולוגיה היוונית היה גדול גיבורי יוון, מתחרה בתחרות ריצה נגד צב. מאחר ו׳זה לא כוחות׳, נותנים לצב יתרון של כמה מטרים. כעת, טוען זנון, בכל פעם שאכילס מתקדם גם הצב מתקדם. וחוזר חלילה. המרחק בין השניים אמנם הולך ומתקצר אבל עדיין נשמר או מתקיים מרחק שאותו אכילס נדרש לעבור בכדי לעקוף את הצב ולנצח. מן הבחינה הלוגית, טוען זנון: בכדי לעבור מרחק מסוים עלינו לעבור את מחצית המרחק, ומאחר ואפשר לחלק את המרחק בין שתי נקודות לאינסוף, הרי שבכדי לעקוף את הצב יאלץ אכילס לעבור אינסוף ׳חצאי מרחק׳. והנה, האינסוף מציין את מה שאינו נגמר אף פעם, ומכאן שאי אפשר ׳לעבור׳ אותו אלא רק להימצא בתוכו. לכן, קובע זנון, שבניגוד לרושם ולתפיסה שלנו, אכילס לעולם לא ישיג ויעקוף את הצב.
זנון עצמו ביקש להוכיח כי להבדיל מהאופן שבו אנו תופסים את הדברים - מושפעים מהרשמים והאפקטים של הדברים - זמן ותנועה ותפיסה חושית אינם מתיישבים עם האמת הלוגית. ואולם כל מי שיבקש להתפלפל באמצעות פרדוקס זה עם בני אדם, בשר ודם, יגלה מהר מאוד מבט של שעמום, אולי אפילו זלזול, שלאחריו תגיע תשובה נחרצת נוסח: ״אוקיי, הבנתי. אכילס ׳כאילו׳ או ׳כמעט׳ מגיע לצב, ובכל זאת, במציאות, לאחר צעד וחצי הוא יעקוף אותו!״
להבדיל מזנון, ז׳יזק לא מבקש להפריך או ליישב את הפרדוקס. תחת זאת הוא מבקש לראות בפרדוקס ביטוי אונטולוגי של הממשי. העניין עם הממשי, אומר לנו ז׳יז׳ק, שאפשר להיות לפניו, בדרך אליו, או אחריו, לעקוף אותו - אבל אי אפשר להיות ׳ביחד׳ אתו; אי אפשר לגעת או לתפוס את הממשי. ככל שהדבר נוגע בממשי, הפעולה המבקשת להותיר רושם במציאות מצויה במעין פרדוקס שבו היא כמעט או כאילו הדבר – מצויה לעולם בפער מהדבר אותו היא מבקשת - ובכל זאת וכל-כך מהדבר - ממענת לעזוב, ממשיכה להיאחז, חורגת מהגבולות.
1.1.1.1.1 - על הממשות של האפקט
להבדיל מהקטגוריה של ה״יש״ אותה אנו מעריכים ביחס לקיום - ועל פי העיקרון שקבע אפלטון עבור המחשבה לדורות: כמידת היש כך מידת הקיום - את הממשי אנו פוגשים דרך ההופעה והנוכחות שלו. או במילים אחרות, דרך האפקט. הממשי כרוך באפקט בשל ׳תכונות האופי׳ שלו. שהרי האפקט מטבעו מגלם פרדוקס: מחד הוא מעמיד דרישה (מוגזמת, לא פעם) לתשומת לב, ויחד עם זאת מתעקש להיות אקראי ומקרי, בר חלוף. הממשי - ובהיותו ממשי - מאפשר לאפקטים את הביטחון הדרוש לחשוף ולהישען על טבעם ואופיים: להיות פרדוקסלים. אגב כך, ובתמורה, מאפשרים האפקטים לממשי להפתיע אותנו בתוך מה שתמיד-כבר מוכר, ובתוך מה שתמיד מוכר-כבר. במרחב זה שבו הממשי והאפקט נענים האחד לאחר, רותמים האחד את האחר לטובת עצמם, יכולה הפעולה לפגוש במה שאינו נענה לזימון מראש וכפי שהוא אינו נכנע להפצרות לעזוב. מאפשרים לפעולה לפעול בדמדומי החוויה. מרחבים שבהם היש אולי אינו קיים, אבל הממשי יכול להיות נוכח, ועוד איך נוכח.
2 - לוגיקה עם שחר ורטוריקה בין ערביים
כיצד מנכיחים את הנוכחות? כיצד מותירים רושם - רוצה לומר, כיצד מתירים לאפקט לשמוח בתשומת הלב הניתנת לו בכדי לחגוג ולהתיר חותם? איך מתמודדים עם החמקמקות של הממשי המבליח בתוך הריצוד הבוהק של האפקט? באיזה מובן הדמדומים מאפשרים לנו, לפעולות שלנו, לנוכחות ברת-החלוף שלנו, לומר משהו על מציאות הדברים - על מה שקיים: ממש, אבל ממש! לעשות משהו באמת, אבל באמת!
נחזור לבקר את הלוגיקה שביקשה להתל במציאות ולהפריד בין הממשי והאפקט. אלא שהפעם נבקש להקדים ולהופיע בעת דמדומים, טרם הופעתה של הלוגיקה כחוקי שכל אפריוריים, נתונה לשימושם של הפילוסופים. נבקר אותה בעת שהיא מפציעה כמחשבה מטאפיזית: יוצרת תחרויות מופרכות, מחרחרת עימותים מפוברקים, ומציבה פרדוקסים עקרוניים. או, אם נרצה להשתמש בעדותו של עמנואל קאנט - ללא ספק איש מקצוע בקיא ומיומן בעניינים שכאלו: עניינה של המחשבה המטאפיזית הוא ׳לאמן את כוחות הנפש בקרבות מדומיינים׳1.
בדמדומי הבוקר, בעת שכוחות הנפש עדיין אחוזים בשרעפי דמיונות מליל אמש מכאן והתכוונות מדומיינת לתכניות היום שיבוא מכאן, יכולה הלוגיקה לחמוק מהישג שכלו של האדם, להופיע כמי שהיא, ומבעד לאפקטים של פעולתה. בשעת אימון זו של שחרית, חושפת הלוגיקה את אופיה ותכונותיה כפי שהם נגזרים מעצם היותה, מעצם נוכחותה. היא אינה מופיעה כסט חוקים המאפשרים לאדם לפגוש בדברים מבעד לדילמה: כפופים לשיפוט או בחירה. משל עלינו להכריע האם לבחור להאמין למראה עינינו או שמא להעדיף על פני החוויה להאמין לתפיסה הלוגית המופשטת. כהכנה למלאכת יומינו, מאמנת הלוגיקה את כוחות הנפש על מנת שנצליח, לדוגמה, להחזיק בפרדוקסים מלהפוך לדילמות. על מנת לעזור ולרתום לפעולה את העונג שמעוררת הדילמה ואת ההתענגות שמובטחת בהכרעה. על מנת שנוכל לפעול באופן פרפורמטיבי ביחס למציאות.
ולעת ערב, כשהיש נטמע באורות השיח, ונותר ממשי מתוקף היחסים והקשרים שהוא מתעקש לפתח, אנו מסונוורים ומותשים. לזכותנו עומדות העייפות והחבטות שצברנו במהלך היום, עת פגשנו בקיומם וממשותם של הדברים. הממשי מפתיע אותנו, הולם בנו, מכיוון שהוא נוכח. שוב. נוכח בכל זאת: ממש, אבל ממש, נוכח. ואם בתחילת היום עמדנו בפני הפרדוקס כיצד להקדים אל מה שקודם (להקדים אל האפריורי), הרי שכעת אנו נדרשים לאחר ולחשוב לאחר מעשה, לאחר אל מה שמותיר רושם ומתעכב לעזוב. לאחר בכדי להפוך את תוצאות הדברים - האפקטים - לסיבתם - לדברים. ואם בתחילת הדרך נאלצנו להאיץ בכדי להקדים אל המוקדם, הרי שכעת אנו נדרשים להמתין ולהתעכב. עוד קצת. במעין סבלנות פעילה, כשל צייד האורב לטרפו. בדריכות ותושייה כשל לוחמים בעמדת נחיתות המבקשים לנצל את יתרון היריבים לטובתם שלהם. זה הזמן להרהורים חדורי קשב וריכוז. זמן שבו תהיות וערפילי מחשבה מתעקשים בילדותיות מתגרה להתגבש לאסטרטגיות פעולה, ודרכי גישה.
בדמדומי היום הטכניקות המדומיינות שפיתחנו להסדרת שגרת יומינו המפוברקת - מיני אילוסטרציות, הדגמות ליטרליות, אנלוגיות, דוגמאות, סתירות ושלילות - עומדות לבחינה ושימוש, כעת כשאין בהם צורך עוד. כעת הן נוכחות כמה שהן: פרקטיקות הנשענות על יכולותיו הבוגדניות של כוח הדמיון, לייצר רושם תכליתי ללא תכלית: ׳תפיסות עולם׳. זה הזמן שבו הפונקציות נאספות אל הרטוריקה. פרקטיקה מיוחדת שעניינה, כפי שלימד אותנו אריסטו, הוא הפעולה האנושית: זו שהייתה יכולה להיות אחרת ממה שהיא, או לא להיות בכלל; ובכל זאת, הנה היא כאן, עכשיו נמצאת: ממש, אבל ממש!
להבדיל ממהלך היום שבו נפגשים הסדר הדמיוני (׳הסובייקטיבי׳) והסדר הסימבולי (׳האובייקטיבי׳) בכדי לקיים את היש, כלומר בכדי לקבוע את היש כאמת; הרי שכעת בערוב היום, שעת סיכום וגזירת הרווח, נפגשים הדמיוני (האפקטים) והממשי (הדברים), בכדי לאפשר למציאות להיות ממשית. בכדי לאפשר לפעולה להיות קונקרטית. בכדי לאפשר לחוויה להפוך ולהיות לפרפורמנס.
יוני, 2018
בעקבות דברים שנאמרו בפאנל: ממש, אבל ממש!, כנס פרפורמנס 6:0: דמדומים, ביה״ס לתיאטרון חזותי, ירושלים, 2017
1עמנואל קאנט, ביקרות התבונה הטהורה, מוסד ביאליק, עמ׳ 16 (הקדמה למהדורה השניה)