ייצוג אמנותי של "מצב" (situation) מקושר בדרך כלל עם האפשרות לתפוס באופן מלא ורגעי סיטואציה שלמה על כל מורכבותה; ליצור או לחוות מעין גשטלט (gestalt) - מכלול של איכויות המתקיימות בו זמנית ומרכיבות את ה"סיטואציה". אמנות חזותית המתחוללת במרחב הנה אכן בעלת יכולת לייצג את הרגעיות המורכבת הזו, את ה"מצביות", ויש מקום לחשוב על הקשר הלשוני והמצלולי שבין המושג "מצב" לבין ה"מיצב", תרגומו העברי של ה"installation". במבוא לספרה על אמנות המיצב מגדירה קלייר בישופ (Claire Bishop) אמנות זו גם דרך איכותה ה"מצבית":
"Installation art creates a situation into which the viewer physically enters, and insists that you regard this as a singular totality."1
אולם במאמר זה ברצוני לבחון את אמנות הדרמה, זו שהנה אמנות מילולית והמתרחשת על פני זמן (ולא רק במרחב), ועל כן חסרה לכאורה את היכולת לתפוס מצב שלם, טוטאלי, רגעי. למרות זאת, ברצוני לשאול האם יתכן מחזה שהוא כולו רגע על כל מורכבותו ומכלול איכויותיו, האם ייתכן מחזה שהוא "מצב" - ואם כן, באלו דרכים ניתן ללכוד (to capture) את הרגעיות הזו. ארצה להראות כי קיימת אפשרות דרמטית לייצג מצב רגעי, להפוך את הגשטלט לטקסט הנפרש על מימד הזמן ושמתחוללת בו פעולה, קיימות בו דמויות, ועדיין זהו רגע טוטאלי ושלם.
יצירתה הדרמטית והתיאטרונית של המחזאית והיוצרת הקובנית-אמריקאית מריה איירין פורנס (Maria Irene Fornes) מתחוללת תמיד על קו התפר הדק שבין ייצוג מציאות בסגנון ריאליסטי לבין קיומם של יסודות סוריאליסטיים, אבסורדיים ואחרים במחזותיה.2 בשל כך היא יוצרת סגנון דרמטי ייחודי אשר מקנה למימד הזמן הדרמטי איכות "מצבית" וטוטאלית. כך למשל, במחזה בוץ (Mud, 1983) המתאר את יחסיהן של שלש דמויות הגרות בבית אחד, מציינת פורנס בהוראות הבימוי כי בסיומה של כל אחת מתוך חמש עשרה התמונות המרכיבות את המחזה על הדמויות לעמוד באופן דומם במשך שמונה שניות, אז על השחקנים "לצאת מהדמויות" על מנת לארגן את הבמה עבור הסצנה הבאה ולהתחיל בתמונה הבאה. בפעם הראשונה שהדמויות קופאות במשך שמונה שניות הדבר נדמה מוזר מעט אך לא מעורר תשומת לב מיוחדת. אולם כאשר הפעולה הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב, גם בסופן של תמונות קצרות במיוחד, הרי שה"still" הזה מטריד, כאילו יש בו את הכוח - כמו בצילום - להכיל את כל האירוע שזה עתה התרחש במימד הזמן הדרמטי ולהופכו ל"מצב". בניגוד למה שאולי נדמה, שמונה שניות הנן זמן ארוך—בתיאטרון, כמו גם במציאות.
דוגמה מורכבת ומעניינת עוד יותר לסגנון ייחודי זה הנה המחזה הקצר טביעה (Drowning) שכתבה פורנס ב1986 ושהנו עיבוד לסיפור קצר מאת אנטון צ'כוב הקרוי באותו השם. מחזה זה מדגים את האופן שבו מצליחה פורנס למצות ולזקק את הרגע האחד הטוטאלי—שיאו של הסיפור—שהוא עצמו "מצב" ולהפכו למחזה.3 פורנס כתבה את טביעה כחלק מפרויקט רחב יותר ובו שבעה מחזאים אמריקאיים בני זמננו עיבדו סיפורים קצרים של צ'כוב למחזות קצרים. הפרויקט הועלה בשלמותו על ידי ה Acting Company ; בנוסף המחזה טביעה הועלה כחלק מעונה שלמה שהוקדשה ליצירתה של פורנס בתיאטרון ה Signature בניו יורק בשנת 1999.
סיפורו של צ'כוב מתאר אדם אשר מתפרנס בדוחק מהצגת מופעים של אדם טובע בנמל. במילים אחרות, הוא לא באמת טובע, אלא רק מדמה את היותו אדם טובע. תמורת סכום כסף הוא קופץ למים, מדמה טביעה, מפרפר במים ככל יכולתו, ואז יוצא מן המים על מנת לקבל את התשלום. הסיפור עצמו מתאר את התמקחותו של האדם הטובע עם סוכן של חברת ספנות הממתין לסוחר בנמל בצהרי יום. הסוכן אינו מעוניין במופע הטביעה אך האדם הטובע מנסה לשכנעו עוד ועוד תוך כדי הורדת המחיר והבטחות להעצים את מופע הטביעה, ובכל זאת הסוכן נותר בסירובו. לבסוף מגיע הסוחר לו המתין הסוכן, ובאחת מוריד את המחיר של הטובע לסכום מגוחך תמורת המופע. צ'כוב מתאר זאת כך: "האיש מוריד את מגפיו, ותוך שהוא מרים את סנטרו, הוא ניגש למים בפנים זעופות ומשליך את עצמו פנימה. נשמע רעש של גוף כבד המוטל למים. כשהוא עולה מעל פני המים הוא מתחיל להניף את ידיו בצורה אבסורדית, בועט ברגליו, ומנסה לשוות לפרצופו הבעת פאניקה. אבל במקום להביע פאניקה, פניו מתעוותות מקור. 'תטבע! תטבע!' הסוחר צועק. 'שחית מספיק—תטבע!' האיש ממצמץ בעיניו, פורש את ידיו לרוחב, ושוקע אל תוך המים. זה סוף המופע. כעת מש'טבע', האיש מטפס ויוצא מתוך המים, ולאחר שהוא מקבל את שלושים הקופיקות שלו, הוא מתחיל ללכת, רטוב ורועד מקור."4 כך מסתיים הסיפור.
בצורה אופיינית לכתיבתו הריאליסטית של צ'כוב הסיפור הקצר הנו מלא תוגה ומתאר מנקודת מבטו של מספר חיצוני לאירוע את חווית ההשפלה אותה מזמן האדם לעצמו וחווה ביתר שאת. אלא שמאחר וצ'כוב, נאמן לסגנונו, מתאר את האירוע מבחוץ, כמעט כמו מחזאי אשר נותן לדמויות לדבר בעד עצמן ומבלי לפרש לקוראים את התחושות הפנימיות שלהן, ישנו רגע אחד, שיאו של הסיפור כך ניתן לטעון, שבו אפילו צ'כוב אינו נוכח, זהו רגע הטביעה עצמו, בו האדם המשחק אדם טובע נמצא לגמרי לבדו, בתוך המים, ולמעשה בלי הקהל שביקש לעצמו. זהו הרגע שבו מתחוללת ההשפלה, זהו הרגע שהאדם אינו יכול לכסות על מצבו באמצעות דיבור, שכנוע, הצגה. זהו הרגע המזוקק והטעון ביותר בסיפור - על שמו נקרא הסיפור - ובכל זאת אין אנו הקוראים נמצאים עם האדם ברגעים הללו, שכן הוא מתחת למים. במקום זאת אנו מקבלים תיאור יומיומי כביכול של התנהלות אנושית.
לאלו הקוראים או צופים במחזה טביעה מאת פורנס, גם כשידוע להם שהוא עיבוד ישיר ומכוון לסיפור של צ'כוב, קשה פעמים רבות לראות את הקשר בין שתי היצירות. ניתן לכנות את כתיבתה הדרמטית של פורנס דרמה חזותית ואכן, תיאור החלל, הסביבה והדמויות במחזה זה חורג לחלוטין ממימדים ריאליסטיים. במחזה שלש דמויות, ששמותיהן Pea (אפונה); Roe (ביצי דגים); וסטפן. תיאור הבמה והדמויות הנו יוצא דופן:
בית קפה, כנראה באירופה. פי ורו יושבים ליד שלחן. פי מצד ימין, רו מצד שמאל. השעה אחר הצהריים המאוחרים. יש הרבה ירוק זית באוויר והקישוטים עשויים אמאייל בצבע ירוק זית. הראשים של פי ורו ענקיים וחסרי צורה, כמו תפוחי אדמה. העור שלהם כהה. הפנים שלהם מבריקות ושמנוניות. העיניים שלהם אדמומיות ומימיות. יש להם יבלות על פניהם ועל צוואריהם. הגוף שלהם גם הוא כמו תפוחי אדמה. לפי כובע בצבע זית, ז'קט בצבע בז', ומכנסיים ירוקים-חומים. רו חובש כובע חום ולובש חליפה חומה. כשהם נושמים הגוף שלהם מזיע. עורם וצורתם הכללית מזכירים כלבי ים או אריות ים. על השולחן יש עיתון מקופל. פי קורא בעיתון.5
במקום הזה, שלכאורה בינו ובין סיפורו של צ'כוב אין קשר, ברצוני להציע שמוצג למעשה רגע הטביעה עצמו. יותר מכך: המחזה הקצר כולו הנו הרחבה והמחזה של המצב בו שרוי האדם הטובע. מבחינה עלילתית המחזה של פורנס מתמקד בדמותו המוזרה של פִי, שהנו יצור רגיש מאד, תמים מאד, ואשר תמימותו וחוסר הבנתו את העולם מועידים אותו להשפלה, כאשר הוא מתאהב בתמונה של אישה מתוך עיתון בו הוא קורא ואינו מסוגל להבחין בין הדימוי המודפס של האישה בעיתון לבין האישה עצמה, ואשר במפגש המיוחל שלו עמה, היא דוחה אותו מכל וכל בשל כיעורו ומעליבה אותו בצורה בוטה "אתה חתיכת בשר. זה מה שאתה. כמו בשר בשוק הבשר". למרות קוצרו של המחזה, כארבעה עמודים בלבד, הוא מורכב מדיאלוגים, שלוש תמונות ומעברי זמן, ובכל זאת הוא מהווה מצב שלם, דרמטיזציה של אותו רגע בודד ומנוכר של האיש הטובע מסיפורו של צ'כוב.
כאשר קוראים את הטקסט מנקודת המבט הזו בבת אחת מתבהרות הוראות הבמה החזותיות—בית הקפה שכולו בצבע ירוק זית הינו בעת ובעונה אחת דימוי מופשט ואקספרסיבי אך גם הנכחה קונקרטית וריאליסטית של הצבע העכור של המים עת גוף מושלך בהם והחול שבקרקעית מתערבב עם המים עצמם ליצירת גוון זה; צורת תפוחי האדמה של הדמויות, המזכירים אריות ים או כלבי ים, אינה דימוי סוריאליסטי מקרי, כי אם ביטוי חזותי לאדם כבד הגוף אשר הופך כבד ומסורבל עוד יותר עת הוא מצוי מתחת למים בבגדיו, וודאי שהעיניים האדמומיות שייכות אף הן לאותו הרגע. בסיפורו של צ'כוב ישנם מספר אזכורים חזותיים ומצלוליים אשר תורמים לביסוס האווירה הריאליסטית אליה הוא חותר. כך, בנוסף לאזכור רעשי האוניות בנמל ואווירת הנמל הכללית מסופר על ידי צ'כוב כי יש ריח כבד של דגים מעושנים וזפת וכי האדם המגלם אדם טובע הנו "איש חסון עם פנים נפוחות ומכוערות, לבוש בז'קט מרופט ומכנסיים מפוספסים מטולאים". פורנס יוצאת מתיאורו של צ'כוב על מנת למצוא דרך להעביר את התיאור המילולי לדימוי אשר תופס ולוכד את כל הוויתה של הדמות לכדי מצב אחד, רגע ההשפלה, יצור הנראה כתפוח אדמה גדול ומכוער אשר קורא עיתון בתוך בית קפה שכולו ירוק זית. במחזה זה, כבשאר מחזותיה של פורנס, היא אינה נרתעת מגילום ומימוש של הגוף במצביו החשופים, האינטימיים, ואף המכוערים באופן כזה שהמצב הגולמי אינו מכוסה על ידי תיאור מילולי ואנדרסטייטמנט, אלא מוצג כמצב שלם, טוטאלי ומוגמר. מהצופים במופע הטביעה בסיפורו של צ'כוב נמנע למעשה הרגע הבודד והאכזרי כאשר האדם נמצא בשיא השפלתו מתחת למים. בדיוק את המצב הזה פורנס מגלפת בדרמה, והופכת אותו למחזה שלם—מחזה שהנו מצב. זהו ביטוי מובהק לתפיסה מופעית (פרפורמטיבית) של אמנות הדרמה ולאפשרות הפיכת עולם בדיוני וטקסטואלי ליצירת אמנות אשר אינה מתארת מצב אלא יוצרת אותו כחוויה כולית וזאת מבלי לוותר על האיכות הדרמטית והרגשית כמו גם על העמדה האתית והאנושית המצויה הן אצל צ'כוב והן אצל פורנס.
Claire Bishop, Installation Art: A Critical History. New York: Routledge, 2005; 6 1. (הדגשה שלי)
2 ראו למשל: Marc Robinson, ed. The Theater of Maria Irene Fornes. Baltimore: The Johns Hopkins University Press, 1999; Diane Lynn Moroff, Fornes: Theater in the Present Tense. Ann Arbor: University of Michigan Press, 1996.
3 המחזה נכתב כחלק מפרויקט שבמסגרתו עובדו לדרמה שבעה סיפורים קצרים מאת צ'כוב על ידי שבעה מחזאים אמריקאיים בני זמננו והוא כלול בספר המאגד את הסיפורים והמחזות: Maria Irene Fornes, Drowning. In Orchards: Seven Stories by Anton Chekhov and Seven Plays they have Inspired. Ed. Anne Cattaneo. New York: Alfred A. Knopf, 1986; 49-62.
4 תרגום שלי על פי התרגום של הסיפור לאנגלית, כפי שהוא מופיע ב- Orchards; 54.
5 תרגום שלי. המחזה כתוב באנגלית במקור. Orchards 57.