גיליון סולידריות שיוצא כעת באופן חגיגי באתר המקוון החדש של מעקף, עבר תהליך הבשלה ארוך מהרגיל.
השיחה והכתיבה עליו החלו עוד ב-2018 כסדרה עצמאית של פעולות ומאמרים, שליוו את כנס הפרפורמנס הבינלאומי 0:7 - סולידריות, של בית הספר לתיאטרון חזותי. באותו הזמן העיסוק בסולידריות נולד מתוך דאגה לדרך בה המשותף והמגוון נמצאים תחת מתקפה מימין ומשמאל. נדמה היה שאנו נמצאים ברגעי שיא של פילוג חברתי, עדתי, מגדרי, כלכלי. חיים בסביבה בה כל זהות הפכה פרטית יותר ויותר, מובחנת עוד ועוד. חברה בה ההתבדלות הפכה לציווי וערך. בתוך כך ביקשנו לבדוק שוב, אולי אפילו להיאחז שוב, בצימוד החמקמק ״חוש משותף״ (common sense) על כל כשליו ופגעיו.
ואז הגיעה הקורונה והפכה אותנו לחלק מהתרחשות גלובלית אדירה, בה נזכרנו לראשונה מזה זמן רב שותפות גורל מהי. מאידך ובו בזמן, המגיפה בודדה אותנו איש ואישה לחדרו וחדרה. השיתוק שהביאה הקורונה לתחום האמנות בכלל, ולעולם המופע בפרט, עירערה על הסדר של הממסד התרבותי ושל מערכי הארגון וההפקה. בו בזמן, מתוך האיסור והכמיהה, היא הזכירה לנו שוב את המקורות השבטיים של הפעולה האמנותית. את ההכרחיות של ההתאספות, את חשיבות הטקס, את הנגינה שמזיזה קהל, והריקוד שמביא להתקהלות. כל אלו התפוצצו באופן אחר - פרטי/אישי/חברי - בפרפורמנס הצבעוני של מחאות והפגנות בארץ ובעולם. התייחסות למהלכים אלו ניתן לקרוא גם בסדרת תגובות למצב תחת הכותרת "אפס פרספקטיבה".
הקורונה וההפגנות שבצידה, הקשר הגורלי שלה לפוליטי - בישראל וברחבי העולם - החזירה מבט אל שאלת הסולידריות, ואל הפוטנציאל של התארגנויות חברתיות/קהילתיות, מבעד ומעבר לכל מבנה וארגון, כמודל לימינאלי של שיתוף. שאלות נוסח אלו שמעורר האנתרופולוג ויקטור טרנר עם המושג קומיונטס, מעין קהילה זמנית, סיפית, מאגית. פרפורמנס בו מתערבלים אנשי מרכז ואנשי קצה וניגודים מתקיימים זה לצד זה. "קומיוניטס פורץ מבעד לבקיעי המבנה, בלימינליות, מבעד לפאותיו, בשוליות, ומתחתיו, בנחיתות. בכל מקום הוא נתפס כמקודש או כ"קדוש", ככל הנראה מכיוון שהוא מפר או ממוסס את הנורמות השולטות ביחסים מובנים וממוסדים ומכיוון שהוא מלווה בנסיונות בעלי עוצמה חסרת תקדים".1 התייחסות לכך ניתן לקרוא במאמרה של קלאודיה קסטולוצ׳י יש צורך בחורבן מסוים שם נמתח הקשר שבין מקום ומרחב, בין האישי והזר והשכן, בין הקדושה לקישוט ליומיום, מתוך התכוונות להרחיב (ולחרב) את אותם ׳בקיעים במבנה׳ שמהם תצמח קהילה.
בספרו אני-אתה (1923) כותב מרטין בובר על הקהילה, כהפנינג שצץ במקום שבו מבנה חברתי אינו עושה כן: "קהילה היא לא עוד קיומם של המוני אנשים זה לצד זה (ואפשר אף להוסיף, מעל ומתחת) אלא קיומם זה עם זה. קהילה נמצאת במקום שבו קהילה מתרחשת". והנה דברים אילו מתנסחים היום כשאלה. האם וכיצד אפשר להבין את הקיום המשותף זה עם זה כהתרחשות? כיצד אפשר (אם בכלל) לומר היום ״אנחנו״? זו השאלה הזהה שהפנינו לליביה אנדראה פיאצה, עדי אפעל-לאוטנשלגר, חגית אלדמע ו- זוהר ויימן-קלמן.
יחסים אלו של המשותף והמינורי, של הנפרדות והחבירה-יחד, עומדים לברור מבעד לפרספקטיבה היסטורית במסה חבר אתה חסר, מאת מנחם גולדנברג. המסה מציעה מבט על החברות כערך המתפתח בראשית ההומניזם, בהבדל מאהבה, וכיחס היסטורי המתעצב תוך התעמתות עם מסורת. כערך - כצורה של יחס - מוצעת החברות כ׳יחידת הבסיס׳ של הסולידריות, ושל הפעולה היוצרת המבקשת אחר עתיד משותף.
עוד בגיליון: מרחב החופש האחרון, ראיון של מאי זרחי עם פבלו ג׳יזברט, ממייסדי הלהקה El Conde de Torrefiel, על ההיבטים הכלכליים-צרכניים של הסולדריות החברתית, כמו גם על היחסים/מתחים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים (תופעת הפליטים ומהגרי העבודה), אשר נמצאים במוקד עבודתם האחרונה La Plaza, ובכלל. בשיחה מתייחסים מאי ופבלו בין היתר לעבודת הלהקה כמרחב של שיתוף, למופע כמרחב של שיתוף, ולחיים כמרחב של שיתוף. בהמשך לראיון מופיע תרגום של חלק מהטקסט של פבלו שמוקרן במהלך העבודה.
השאלות אודות היחסים הנרקמים בין היוצר/ת/ים, מבצעים/ות והקהל נענות גם במניפסט המחול בממד הרביעי שבו קורא גיא גוטמן תיגר על שיח המחול העכשווי, על הקטגוריות וההבחנות דרכן הוא מבין את עצמו ואת יחסו לקהל. ״המחול בממד הרביעי אינו מאפשר הפרדה בין אמן וקהל או בין כוריאוגרף וכוריאוגרפיה, למחול, לרקדנים ולהמונים.״
גיליון סולידריות של מעקף הוא מסע בין קטבים, ניגודים ומאבקים. בין פעולות של איחוד ובין קולות של הפרדה בונה. הכותבים והכותבות הפעם באים ובאות מסביבות שונות מאוד, ומגיאורגפיות רבות. יתכן ודווקא ברגע זה של השהייה, לקראת עתיד לא ידוע, לעתים מסתורי ולעתים צפוי מידי, נצליח לחשוב מחדש (או למרוד שוב) בביחד.
דצמבר, 2019
1 ויקטור טרנר, התהליך הטקסי, מבנה ואנטי מבנה, תרגום:נעם רחמילביץ', תל אביב: רסלינג 2009, עמ' 164