ליחי בקרמן ונטלי צוקרמן הן יוזמות פסטיבל "תלוי במקום" והמנהלות האמנותיות שלו. יובל מסקין הוא חבר בוועדה האמנותית של הפסטיבל, המונה גם את מיכל הרמן, ריבי פלדמסר-ירון ואייל גפן. הפסטיבל, שיתרחש בתאריכים 14-16.10, מציע מופעי תיאטרון, מחול ומוסיקה בחללים לא שגרתיים ברחבי תל אביב. הפסטיבל הינו יוזמה עצמאית של אמנים אשר מבקשים ליצור תרבות במה חדשה.
הזבובים: ספרו לנו איך התחיל פסטיבל "תלוי במקום"?
ליחי: נטלי ואני יוצרות אמנות עצמאית, כל אחת בנישה שלה. אפשר לומר שאני יוצרת תיאטרון פרינג', קרוב יותר למיינסטרים, ונטלי עוסקת במיצג או בפרפורמנס ארט. לפני כשנה התחלנו לגלגל את הרעיון של פסטיבל שייתן במה לאמנים, מתוך ההבנה שלנו שהבמה היא מצרך מבוקש שנמצא במחסור כאן בישראל. לשתינו יש זיקה לסייט-ספסיפיק בעבודות שיצרנו, יחד ולחוד. החלטנו להקים פלטפורמה ליצירות שהן תלויות במקום, בחלל. התחלנו להריץ את הרעיון בין חברים ובין אמנים, ומאוחר יותר פרסמנו קול קורא בתפוצה רחבה יותר.
נטלי: לא סתם אנחנו עובדות על זה שנה. לקח לנו הרבה זמן לגבש איזשהו קונספט שאנחנו מסכימות עליו, שאנחנו מבינות איך הוא יכול לעבוד. כשקיבלנו הצעות ליצירות בתגובה לקול קורא שפרסמנו, הבנו שתפיסת הסייט-ספסיפיק לא ברורה דיה לאמנים; סייט ספסיפיק נתפס לרוב באופן שמזכיר יותר תיאטרון רחוב או תיאטרון חוץ ופחות מתוך עבודה בחלל קונקרטי, במרחב פרטי. היה לנו חשוב לראות בפסטיבל עבודות שמתרחשות במקומות מעניינים: מועדון חשפנות, בית קפה, פאב, גג בניין, חנייה, דירת מגורים, חנות ספרים ועוד חללים, אפילו מעניינים יותר. רוב האמנים בפסטיבל הנוכחי התחילו מתוך רעיון או טקסט ומתוך זה יצאו ומצאו חלל. אני מקווה שבפסטיבל הבא נקודת ההתחלה תהיה דווקא חלל מעניין שהיוצר מבקש לעבוד איתו. יכול להיות שהעבודות בפסטיבל הזה, שהוא בסך הכל פסטיבל ראשון, הן לא פר-אקסלנס סייט ספסיפיק, אבל הן עבודות שמתעסקות במקום, שנמצאות בדיון עם השאלה מהו סייט ספסיפיק, במיוחד בקהילה של אמנים ישראלים.
יובל: לליחי ולי יש היכרות מוקדמת - אני ראיתי הצגות סייט ספסיפיק שהיא יצרה, והבנות ביקשו אותי לסייע להן מאחר והפסטיבל נטול משאבים. מה שהן לא ציינו הוא שהרבה פעמים המקום נותן תוקף לטקסט שהוא קצת בעייתי, בדומה למוסיקה או תפאורה טובה. אני משוכנע שההצגות שנטלי העלתה בבר או בדירה תל אביבית היו טובות יותר היכן שעלו מאשר אילו היו עולות במקום שהוא "כמו בר" או "כמו דירה". אני חושב שעצם קיום הפסטיבל הזה הוא השיעור החשוב ביותר באמנות, מה שלצערי לא מלמדים בבתי ספר, והוא שכדאי שתדאג לעצמך - אחרת פשוט לא יהיה! ליחי הייתה עשויות לחכות שנים לתיאטרון הרפרטוארי, ואולי בסופו של דבר היו עושים לה טובה. אבל היא לא חיכתה, והנה - היא עושה את היצירות שלה. מרבית האמנים עיוורים לאפשרות של יצירה מהסוג הזה, הם לא לגמרי מבינים מה זה אומר. אני מאמין שהפסטיבל ישנה לאנשים את דרך המחשבה, ושהם יתחילו לחפש איך לעשות את הדבר שלהם במקום שהכי מתאים לו בעולם, ואם מסיבה כלשהי הוא יצטרך לעבור, הם יחפשו באמת איך להתאים אותו לחלל אחר - לא כמו בתיאטרון, שם כשמשהו מצליח הוא עובר מיד מהבמה באולם הקטן לזו שבאולם הגדול, עם אותה תפאורה וללא שינוי - העיקר שהמנויים יבואו... אני מצפה לראות בעתיד עבודות שיעלו באתרים כמו בתי חולים, חנות לחיות מחמד, משחטות כבשים וכן הלאה.
הזבובים: מה אתן רואות לעיני רוחכן כשאתן מדברות על סייט ספסיפיק בארץ?
נטלי: אני למדתי בסקוטלנד, וראיתי המון הצגות כאלה לא במסגרת מיוחדת של פסטיבל, להפך – להקות מחפשות חללים מעניינים לעבוד איתם, להקות מחפשות איך לאתגר את עצמן.
אני הייתי רוצה לראות עבודות שמתרחשות במקום מעניין, ושהמקום ימשוך אנשים להגיע לראות את העבודה. אני גם רוצה להוסיף שאחת הסיבות להצלחתה של ההצגה "שיחות עם הברמן" שליחי ואני עשינו יחד, היא העובדה שאנשים לא נאלצו ללבוש חליפה מפוארת ולשלם 200 שקל עבור כרטיס להצגת תיאטרון. אנשים גילו שאפשר לראות הצגה מתחת לבית, בפאב השכונתי, ובמחיר של 30 שקל אפשר לשתות, לפגוש אנשים וגם לצרוך תרבות, וזה קהל שלא הולך לתיאטרון אבל הצגות מהסוג הזה הוא מוכן לראות שוב.
יובל: ההצגה השנייה שליחי עשתה התרחשה בדירה. הקהל היה שוכרים פוטנציאלים שבאו לבחון את הדירה. הקהל הצעיר שהגיע כבר מכיר את החוויה הזו של אודישן אצל בעל הדירה. זה כבר מקרב, אין "נדמה לי" - היו אנשים בסלון כי בדירת מגורים יש אנשים בסלון. גם בחדר שינה, כשאנחנו צופים בשיחה של זוג בסצנה שאולי לא היינו אמורים להיות נוכחים בה קל לגשר על הפער הזה, אנחנו ליד המיטה, לא "איפשהו"...
הזבובים: הם ידעו שהם מגיעים להצגה?
יובל: הם ידעו, על אף שהיה זוג שהגיע במקרה וחשב שזו באמת דירה להשכרה. בכל מקרה, קהל יודע שהוא בא לתיאטרון, שהוא בא לאשליה. אנחנו עוזרים לו, ועושים עוד מאמץ לסייע באשליה הזו. הקהל אוהב את זה. כל פעם שקהל הולך לתיאטרון הממסדי הוא יודע מה הוא יראה. לפעמים קצת מפתיעים אותו. כשקהל הולך לתיאטרון החדר של אמיר אוריין יש התרגשות מסויימת. אומרים להם: "קודם פה, אחר כך למעלה" - זה אקשן, זה נחמד. גם בפסטיבל יש מסלולים ויש את האפשרות לראות מספר הצגות שונות לחלוטין באותו בית ספר או במרחק הליכה. יש חוויה פעילה יותר של הקהל, שהולך ממקום למקום או מגיע למקום שהוא לא זיהה קודם לכן עם תיאטרון. חלק מההצגות מתייחסות אל הקהל כנתון, הן לא מתעלמות ממנו. אחת מהבעיות של התיאטרון היא שפעמים רבות הוא מתעלם מהקהל. מה איננו? הוא ישנו, לעזאזל.
ליחי: היבט נוסף בחזון של הפסטיבל הוא זה של הקהל. יש משהו באופן שבו נצרכת התרבות בארץ שדוחף את הקהל לראות אמנות בחלל מאוד מרובע וקונבציונלי. גם בקרב הקהל אין מודעות לנושא של סייט ספסיפיק - האם אפשר בכלל לראות הצגה ברחוב, בבאר, בקפה או בחנות ספרים? זה גם חלק ממה שהפסטיבל מנסה לעשות. להביא לתודעת הקהל את העובדה שניתן לצרוך אמנות גם בדרך אחרת, לתת עוד אופציה.
עניין אחר הוא שהפסטיבל מקדם יצירה עצמאית. חשוב לנו להראות לאמנים שקיימת אופציה לקיים יצירה עצמאית בארץ, לא צריך לחכות שיפנו אליך. אפשר לקיים יצירה גם מתוך דרייב פנימי שלך. בגלל זה דחפנו את האמנים ליצור את העבודות בהפקה עצמאית. אנחנו פורשות חסות אמנותית, עוזרות בפלטפורמה שיווקית ופרסומית ומעניקות את החגיגיות שמקנה הפסטיבל, אבל כל יצירה עומדת בזכות עצמה ואנחנו מאוד מקוות שההצגות ימשיכו להתקיים במקומות האלה, ושגם הקהל יכיר את האפשרות לצפות בהן מחוץ למסגרת של הפסטיבל.
נטלי: כדי לסייע ביצירה העצמאית הזו קיימנו פגישה של כל האמנים שמשתתפים בפסטיבל, במסגרת מה שאנחנו מכנות 'אמנים למען אמנים'. בפגישה הזו נוכחנו לדעת שלא רק שאנשים רוצים ליצור, הם גם רוצים לעזור זה לזה.
ליחי: בפגישה הזו רצינו בעצם לשתף את כל האמנים בתוכן של הפסטיבל כדי שהם יוכלו לספר על כל ההצגות שמשתתפות בו ולא רק על זו שלהם, אבל גולת הכותרת של הפגישה הייתה מה שקראנו לו 'שוק קח תן' של אמנים. כל אחד הציג את הקשיים שלו, ושאר המשתתפים הציעו פתרונות, חלקם מאוד קונקרטיים, וזה היה ממש כיף. אנחנו השתתפנו בעבר בפסטיבלים שבהם אין לך מושג מה קורה עם שאר האמנים עד שאתה לא רואה את התכניה.
הזבובים: בואו נדבר על הדבר עצמו - למה סייט-ספסיפיק?
נטלי: אני יכולה לענות על זה באופן אישי, למה אני נמשכת לעיסוק בסייט ספסיפיק. אני יוצרת בעיקר מיצגים, והחלל הוא הדבר הבסיסי ביותר ביצירה שלי, לפני הטקסט ולפני הרעיון. החלל מעודד יצירתיות, מעורר שאלות כמו מהי אמנות או במקרה הזה - מהו תיאטרון, או מהו מחול - מה זה הדבר עצמו. אתה פתאום צריך להגדיר מחדש הכל, בין אם זה קהל, דמויות, פרפורמרים או טקסט, ועל אף שהאופציות הן אינסופיות, עדיין יש תמה שעומדת מאחורי הדבר, שדורשת מחשבה והגדרה.
נוסף לזאת, לי באופן אישי, חשובה גם האינטימיות שמעניק החלל עם הקהל שלי. בארץ, בדרך כלל, עבודות מהסוג הזה מתרחשות בחללים גדולים מאוד, בחוץ, בחלל הציבורי. אני מתעניינת דווקא בחלל הקטן, במרחב האישי. כשהייתי בצרפת, פגשתי מנהלת פסטיבל תיאטרון מסוים. היא סיפרה לי שצפתה בחזרות בבתיהם של המשתתפים. ההצגות, לדבריה, היו מדהימות בבתים, אבל כשהן הגיעו לבמה נעלם הקסם. אני חושבת שככה התחיל הרעיון של הפסטיבל שלנו. יש אנשים שבאמת יוצרים מתוך המקום שהם עובדים בו - למה לקחת את זה למקום אחר? למה לא לפתוח את השיח הזה? אנחנו חיים במאה ה-21, הכל לגיטימי, וברגע שהכל לגיטימי אני יכולה למצוא דברים חדשים. תמיד אומרים שאין חדש, אבל דווקא זו ההזדמנות ליצור דבר חדש, לעורר שיח תרבותי שונה, כזה שמתאים יותר למציאות של היום.
יובל: אני זוכר מספר מקרים שבהם הבנתי מהי יצירת סייט ספסיפיק של ממש. אחד מהם הוא עבודה של אמן ספרדי ששהה בכלוב בגן החיות התנכ"י שש שעות ביום. מחוץ לכלוב נכתב: "הומו אורבנוס". הוא שיחק על הגבול הדק בין אדם לבין חיה. הייתה לו התנהגות של חיה, אדם-חיה שזוכר פעולות גופניות, אבל לא זוכר למה הן. היו לו עיניים של במבי, אתה מסתכל ולא יוצר קשר. ביטלתי את כל התכניות שהיו לי לאותו יום וגיליתי אמן שלקח את העניין הזה של סייט ספסיפיק עד הסוף: מה זה אומר להיות בכלוב? מה זה אומר לצפות באדם בגן חיות?
לכאורה הוא לא עשה כלום - לא היו נאמברים, לא היה לזה "סקור" (score). זה היה סייט ספסיפיק. זה לא היה יכול לקרות בשום מקום אחר, זה מוכרח להיות כלוב בגן חיות, ואני משוכנע שהאמן הזה פעל אחרת בכל כלוב שהיה בו.
דוגמה נוספת היא "ארבייט מאכט פריי" של דודי מעיין. ההצגה מתחילה כשאתה מגיע לתיאטרון ומעלים אותך על ואן קטן עם חיילת. לוקחים אותך למוזיאון לוחמי הגטאות, מוזיאון אמיתי שמסתובבים בו השחקנים, ספק בדמות שהם מגלמים, ספק הם עצמם. אחרי ההדרכה במוזיאון מחזירים אותך, ורגע אחרי שנכחת באירוע סייט-ספסיפיק הם הופכים את התיאטרון עצמו לספציפי: הם חילקו את התיאטרון מחדש לחללים מוגדרים, זו לא תפאורה, אתה מסתובב בתיאטרון, ויש חלקים בהצגה שאתה בכלל לא רואה. זה היה שיעור: איך הולכים למקום ומנכסים אותו, ואיך הולכים אחר כך למקום הנייטרלי שלך והופכים אותו לספציפי. גם זה סייט ספציפי בעיניי.
דוגמה אחרונה היא "העלבת הקהל" שביים רועי נווה על הדשא בעכו. למעשה, לא הבנתי עד כמה זו הייתה עבודת סייט ספסיפיק עד שההצגה עברה לתיאטרון "הבימה". רועי והשחקנים עבדו על העלתה מחדש ב"במרתף" במשך חודשיים, על אף שניתן היה להעלות את העבודה בתוך שבוע, פשוט כי היה להם חשוב להתכתב עם החלל החדש.
ליחי: אני יוצרת עבודות סייט ספסיפיק בגלל שיש משהו בחלל האותנטי שמרגיש לי אמיתי ואמין יותר - התפאורה בתיאטרון היא פיקטיבית, המשחק על הבמה מרגיש פיקטיבי, בחלל אותנטי גם המשחק מרגיש אמין יותר. זה נכון במיוחד בעידן הנוכחי שבו הטלוויזיה והקולנוע משתלטים על אמנויות הבמה – גם הצגה בתיאטרון, בישיבה הקלאסית של קהל מול במה, מרגישה לי כמו סוג של מסך. בשביל מה לבוא ולראות שחקן חי ונושם, אם אי אפשר לראות את הרוק נבלע ואת הלפסוסים קורים בזמן אמת? התיאטרון צריך לנצל את הכוח שלו כמדיום חי בחלל חי, והבמה כחלל להתרחשות כזאת היא לא חיה מספיק בעיניי.
נטלי: העבודה של טובה בירנבאום ורוחמה וייס, "ברכת המזון", היא דוגמה לעבודה שמתכתבת עם המקום, ומתייחסת לקהל שמאכלס אותו ביום-יום. זו הצגה שתעלה ב"הישיבה החילונית", מול התחנה המרכזית החדשה. הישיבה החילונית היא ארגון שעוסק בארון הספרים היהודי מנקודת מבט חילונית תרבותית חברתית. ההפקה הזו היא למעשה שיעור תלמוד עם רוחמה וייס, שתלמד טקסט שעוסק במזון.
ליחי: ההצגה מתייחסת למנהגים וטקסים סביב מזון ביהדות ובחוגים שעוטפים את החלל שבו היא מועלית, כך שיש ביטוי גם למנהגים של עובדים זרים ומיעוטים אחרים שחיים באזור.
זאת יצירה שחוצה את כל הגבולות; עיסוק ביהדות מנקודת מבט חילונית, ברוח הישיבה החילונית, על כל האג'נדה שלה שמובאת אל תוך ההצגה בעצם הבחירה במקום, לצד התייחסות למרחב הסובב את הישיבה, התחנה המרכזית, על כל הטופוגרפיה האנושית שלה.
יובל: לקהל יש נוכחות אמיתית, וגם תפקיד ברור – הוא בא לשיעור. גם מי שלא מעוניין להשתתף בשיעור ימצא את מקומו, יש אפשרויות אחרות בחלל, יהיה במקום שולחן שאחד מעובדי המקום יתפעל אותו. זה בהחלט אירוע תיאטרוני שונה – אפילו אין מחזה כתוב...
הזבובים: יש משהו שחשוב לכם שהקהל שמגיע לפסטיבל ידע?
ליחי: חשוב לנו שיגיע קהל רחב יותר מזה שמורגל להגיע לתיאטרון. הכל מתרחש "מתחת לבית", כל מופע בפסטיבל מציג פעמיים בערב, ויש מסלולים שמאפשרים לראות מספר הצגות בערב, ממש במרחק הליכה זו מזו.
נטלי: חשוב לנו שהקהל לא יוציא יותר מ-100 שקל בערב, וגם זה במקרה והוא בחר לראות שלוש הצגות בערב. אפשר גם לסיים כל ערב במופע מוסיקלי בבית של אחד היוצרים, ובערב האחרון תהיה מסיבה גדולה בשיתוף כל האמנים. כל הפרטים מופיעים באתר של הפסטיבל. תבואו!