מחול במימד הרביעי

גיא גוטמן

הזמנה / חלק א׳
פרידה

המימד מתחיל בפרידות.

(האם אוכל להיפרד הפעם ללא כעסים? בלי
לרטון ולהתלונן? מבלי להתרחק? מבלי להתבדל?)

עבור האמן כל תהליך אמנותי מבצע פרידה. יותר מכך: פעמים רבות האמנות עצמה מבקשת מכולנו להיפרד ולהתנתק– מידע, תפיסה, הרגל, משא, משקל.
כמו גוף שמזנק לפירואט. בידיעה שכל פרידה היא השהייה זמנית של כוח המשיכה.

במחול הישראלי הפרידה היא אבן יסוד – מושג ואידאל שמגולם בשמות שני זרמים מרכזיים שעיצבו אותו משנות ה-80. באופן מילולי: ה’ריליס‘ – השתחררות – וה’גאגא‘ –ההשתגעות. שמות אלו חדרו אל תת המודע של המחול המקומי והגדירו עבורו אזור פעולה (ובו בזמן זנחו אזורים אחרים כמו פורמליזם, הפשטה, סנוגרפיה, פלסטיות ועוד ועוד). לרקוד משמעו כאן להיפרד מנוקשות – לתת לעצמך דרור, להתפרק, להשתולל, להשתטות, להתהולל.

היפרדות מוזרה ומרתקת למחול – צורת אמנות שכולה משמעת, תרגול, תחזוקה וחזרתיות. (כשחושבים על כך – כל צורות האמנות הן בעצם כאלו). כלומר זוהי פרידה ממשהו, ואל עבר משהו, פרידה מצד אחד אל הצד שכנגד.

פרידה מהסוג הרביעי היא פרידה מתמשכת. ללא צדדים. היא איננה אידיאל של שחרור, וגם לא אקסטזה משתגעת. ניפרד כך: מאחורינו 40,000- 50,000 שנות ריקוד, 10,000 מסורות של תנועה ומחול, מהפכות מערביות, מזרחיות, צפוניות ודרומיות, תעשייתיות, פילוסופיות, טכנולוגיות, טכניקות שהוחלפו בטכניקות, שהוחלפו בעמדות, שהוחלפו בתרבויות, שהוחלפו בשווקים שהוחלפו בשיח שהוחלף בתקציבים וחוזר חלילה.

אל מול עוצמה זו להשתחרר או להפוך למטורלל – אין בכך שום משמעות (מלבד יצירה של עוד אסטרטגיה זמנית ועמדות כוח).
במימד הרביעי הפרידה היא עצמה חומר ומהות. היא מגלה תנועות חדשות, ומגלה מחדש תנועות ישנות, היא ממציאה דרכים וסיבות לזוז, או מאמצת מחדש דרכים לחדול ולדמום. הפרידה בונה מחוייבות, מייצרת דיסציפלינה.

מחול במימד הרביעי אוהב ומתלהב מדברים הפוכים משחרור: ללמוד משמעת חדשה, לחפש אינטליגנציה בכל חור, לחשל רגישות, לבלוע רגשות סותרים. לבנות מכשירי תנועה, להיות אטמוספרה ומסתורין.

פרידה / חלק ב׳
גוף גוף גוף גוף

במימד הרביעי נפרד מהמחשבה שמחול הוא אמנות הגוף (או משהו כזה).

במימד הרביעי לכולן ולכולם יש גוף שעושה מחול.
אין אמנות ללא תנועה וגוף. אפילו לא ספרות. אפילו לא פילוסופיה.
במחול במימד הרביעי יש להיפרד מהגוף האובססיבי לאידיאולוגיה האחת שעיצבה אותו.
להיפרד מהמחשבה שהגוף הוא רק שלי. שהגוף הוא ביחיד.
מחול במימד הרביעי מתקיים בין הגוף לבין הריקוד
וגם:
מחול במימד הרביעי מתקיים בין הגוף הייחודי לגוף המשותף

(מצטער, אבל אי אפשר בלי גוף משותף, ככה זה במימד, לפחות לדעתי. הגוף המחולל במימד הרביעי הוא מעבר לספציפי, מעבר ליכולת, לאוטוביוגרפי, לגיאוגרפי, לידע, לזיכרון)
לכן:
המחול במימד הרביעי ממיר את הטכניקה לטכני
המחול במימד הרביעי ממיר את הזיכרון לרפרטואר

חלק ג׳
קדימה!

המימד הרביעי הוא מקום שבו אסטרטגיות קורסות
אומר זאת אחרת
המימד הרביעי שואף להגיע למקום בו האסטרטגיה קורסת


דוגמא א׳: ״מוזיאון המחול״
הבה לא נאמר יותר מוזיאון
לא מוזיאון. לא עוד מוסד – אלא מימד.
במימד אין אוצרות, אין דרמטורג.
לא מקום. לא עוד מבנה – אלא מימד.
מימד חומק מהארכיון, מהקולקציה, מהרדוקציה.

דוגמא ב׳: ”שדה“
הבה לא נאמר יותר שדה
בשדה:
כל המקומות תפוסים!
כל המגרשים נמכרו
אנחנו פוטנציאלים ללא אפשרויות

במימד:
כל המקומות שלנו (ושלכןם)!
בראנו מגרש
מימוש הוא אפשרי

דוגמא ג׳ :”כוריאוגרפיה מורחבת“
הבה לא נאמר יותר מורחב
לא שוב נדבר על טריטוריה, לא שוב המודרניזם של גבולות המחול וכיצד ניתן לאשש/לטשטש אותם.
במקום ההרחבה שלנו (שוב האנחנו הזה משתלט..) אל מול העולם המנוכר מסביבנו, הבה נזמין ונאפשר לעולם להתרחב אלינו ואיתנו.
הלוואי. הלוואי שניפגש במימד הרביעי.

חלק ד׳
אז מה יש לנו במימד הרביעי?

נביט בסטודיו. בחומרים הבסיסיים.

כניסה
מהו הסטודיו של המחול במימד הרביעי? היכן הוא ? ממה הוא עשוי? מה נכנס לתוכו? מי נכנס לתוכו? כיצד נראה בו סדר היום? או הלילה? מהם חומרי הגלם האנושיים? הפיסיים? הפלסטיים? החומריים? המרחביים? הפוליטיים? המוסיקאליים? ומדוע לכולם יש את אותו הסטודיו?!
חומר אנושי
במימד הרביעי יש אמנות ואמנים ואמניות ורקדנים ורקדניות.
כל אלו הם אותו דבר במימד הרביעי.
להפריד בין קטגוריות אלו הוא אקט גס, כמו לומר ”אמנות ללא אמנים“ או ”מדינה ללא אזרחים“.

אחדד את הנקודה. במחול במימד הרביעי זה כך:
אמנות = מחול = אמנים = רקדניות ורקדנים

מעתה אוכל לכתוב על כל קטגוריה כנפרדת וזהה לכל היתר.

רקדנים ורקדניות
בסטודיו יש רקדנים ורקדניות. הן והם אוצרים בתוכם את המגוון האינסופי של רגישויות, איכויות, חוכמות. המחול אינו סך כל הרגישויות והאיכויות הללו אבל הוא מחובר אליהן ומדבר איתן באינטימיות מיוחדת משלו. הסטודיו הוא מקום שרעב לשפע ונדיבות. ואין יותר נדיבים מרקדנים.

בהזדמנות זו הודעה מטעם הרקדניות:
נא להפסיק להגיד להן פרקטיס! (או פרקסיס)

פרקטיס
הערה: העובדה שמשהו מנוסח לא בהכרח אומרת שהוא בעל חשיבות או מציע משהו בעל ערך.

פרקטיס מבקש לעגן את מלאכת המחול באופן של רציונל, לתקף את עצמו ולהוכיח שגם ברגעיו הנלוזים הוא
פרודוקטיבי. להפסיק לומר פרקטיס, משמעו להפסיק לנרמל את הפעולה היוצרת ולחשוב אותה במושגי תפוקה.
במימד הרביעי טוב יותר לאמן להיות ולעבוד עם אנשים שאינם מסונוורים על ידי הפרקטיס שלה או שלו. הפוך!
במקום זאת, במימד הרביעי:
נציע בסטודיו לרקדנים ולרקדניות חוויה, נפתיע אותן, נפתיע את עצמנו, נופתע מהסטודיו עצמו. נאפשר משהו חדש, נצא מהסטודיו, נצא לטיול, נהיה במקום חדש, נהסס, נארגן ביחד ארוחה, משתה, נרדם יחד, וניחשף כולנו בחולשותינו ובעוצמתנו –
כלומר נהיה ביחד אמנים ואמניות ומחול.

תפיסת עולם
חבל ש״מנפיסט הלא״ של איבון ריינר שהתחיל במימד הרביעי, תורגם והוסט ממרחב של התנערות והתחדשות למרחב של חוקים, הגבלות והסדרה. כאילו הובן מהמניפסט שזה מה שאמן עושה – מתחיל לשים מעליו חוקים והגבלות לפני שבכלל שאל את עצמו ואת עצמה מה היה רוצה לעשות.

המימד הרביעי הוא סביבת מאבק של פרספקטיבות, של אוטונומיות. מקום בו תפיסת העולם תופסת אותנו מבלי שציפינו, ומגלה את עצמה, מפתיעה אותנו!

הפתעה – המימד הרביעי הוא מקום להפתעות. (כמו הממשי).

חלק אחרון

בואו קהל למחול במימד הרביעי!!
או
אנחנו איתך מר ריימונד וייטהד!

הפרת אמונים
ידוע המקרה של מר ריימונד וייטהד שתבע את הכוריאוגרף ז׳רום בל על הפרת אמונים ורשלנות במופעו ”ז׳רום בל“.
חוקר המחול אנדרי לפקי כותב עליו בהרחבה והפך אותו לידוע לשמצה בעולם המחול העכשווי. ”לא היה דבר בהופעה שמר וייטהד היה מתאר כמחול, שלפי הגדרתו פירושו אנשים נעים בקצב, קופצים מעלה ומטה, לרוב בליווי מוסיקה אבל לא תמיד, ומבטאים רגש כלשהו.“
לפקי מחבר את נקודת המבט של מר וייטהד לזו של מבקרת הניו יורק טיימס אנה קיסלגוף ואומר שדבריהם ”משקפים גם חוסר יכולת, אולי אפילו חוסר נכונות, לעסוק בצורה ביקורתית בפרקטיקות הכוריאוגרפיות מהעת האחרונה כבניסויים אמנותיים ראויים“.

אבל
המחול במימד הרביעי הוא עם מר ריימונד וייטהד. הוא עם הקהל. תמיד. גם בשעת משבר.
המחול במימד הרביעי הוא עם מר ג׳רום בל. הוא עם הקהל. תמיד. גם בשעה שהוא מפר אמונים.

המחול במימד הרביעי לא ממסד יחסים אלו. לא מעגן אותם בביקורת, לא בז להם, לא מתנער מהם ובמיוחד לא מפחד מהם. להיפך. הוא מפתה אותם, מבלה איתם, מקשה עליהם, ומערפל אותם.
הוא מוותר בשמחה על הפריבילגיה של ההגנה האקדמית, של השיח, של הפרקטיקה, של המחקר.
הוא מזנק אל הקהל. וזאת מכיון ש:
הוא עצמו האמן והקהל. בו זמנית. מחול הוא פעולה של בו זמניות!
הוא עצמו ז׳רומבלריימונדוייטהד

על ההמונים
אנדרי לפקי טוען – ”ההמונים המוחים היום לא זקוקים לכוריאוגרף, אלא לכוריאוגרפיה“.
המחול במימד הרביעי אינו מאפשר הפרדה בין אמן וקהל או בין כוריאוגרף וכוריאוגרפיה למחול לרקדנים ולהמונים. לכן במחול במימד הרביעי כל אחת ואחד זקוק כשלעצמו.
אוטונומי בין ועם הרבה אוטונומיות.
מאז גל המחאה החברתית כל התאגדות של קהל היא בגדר פוטנציאל מהפכני. וכל מופע – פוטנציאל להתקהלות המונית. והמחול במימד הרביעי מאפשר לכל אחד ואחת, לקהל שהוא, לכוריאוגרפית שהיא, לכוריאוגרפיה שהוא, למצוא את הפרטיקולרי איתו ניתן בסופו של דבר לפעול באמת. ולרקוד.

וכך
להתרחק ולחזור
סוף להתחלה
להיפרד ולחזור – 3-2-1 3-2-1
זהו המחול במימד הרביעי – כמו וואלס, כמו מסיבה,
כמו נשף.
משותף ויחיד.
4-3-2-1
כמו ריקוד במעגל.

דצמבר, 2019