בהעדרם של מסלולים למימון ישיר של עבודות, כשסבסוד היצירה נחשבת ל"תמיכה" באמן ולא כהשקעה ארוכת טווח בתרבות ובחברה, וכאשר הבמות הקבועות בישראל מתיימרות לספק את רצונו של הקהל ולא לאתגר את השדה והשיח – הפסטיבלים לאמנויות הבמה נעשו לפלטפורמות המרכזיות המעודדות ומפיקות עבודות. כך עלתה חשיבותו של מנהל הפסטיבל, על פיו תתקיים או לא תתקיים היצירה, על פיו תיחשף או לא תיחשף לקהל. מהי האג'נדה המנחה את יאיר ורדי (פסטיבל א-ז'אנר), סמדר יערון (פסטיבל עכו) ועומר קריגר (פסטיבל מתחת להר)? מה זה אלטרנטיבי? ומה בין מפלגות לפסטיבלים לאמנות?
שלושתכם הוזמנתם לשיחה הזו בכובע של מנהלים אמנותיים של פסטיבלים אלטרנטיביים בארץ…
יאיר: זה הופך להיות קריטריון, ואז פספסת הכול.
עומר: אלטרנטיבי פירושו חלופה לזרם המרכזי, אלטרנטיבה למה שמכונה 'המציאות' – ומה שמעניין אולי את רובנו כאן זו ה'מציאות' הזו והקשר שלה לאמנות. אני לא מסתפק באמנות שהיא העולם האחר, שהיא הפנטזיה, המגירה, הסטודיו, הכאילו, האולי. אני אוהב את מה שקורה במרחב הציבורי ממש – בלב החיים שלנו.
סמדר: אבל זו טרמינולוגיה. בפועל מה שאתה עושה זה לחתור תחת הקיים.
עומר: ה"לחתור" הזה מבדיל אותי מהזרם המרכזי, מהחברה, אולי יש אמנים, יוצרים והוגים שיושבים במנותק, כמו קאנט, לא יוצאים מהבית וחושבים על החברה באופן שבו היא לא מסוגלת לחשוב על עצמה ואז מפרסמים את זה ומתגלה אור גדול, בכל מקרה זה לא אופן הפעולה שלי. אנחנו פועלים בתוך החברה, בתוך מערכות החיים כדי שישתנו.
סמדר: אחד הדברים היפים אצל עומר זה שהוא אלוף בלהיתמם, מה שאנחנו מכנים בעכו "טכניקת הסוס הטרויאני". אני בפרוש מגדירה את עצמי כאמנית חתרנית. אני רוצה שהאמנות שלי תחתור תחת הקיים. ייתכן שעל מנת להשיג את המטרה אני לא אגיד את זה, אבל אני חושבת שמה שאנחנו מנסים לעשות הוא חתרני, מתוך כוונה להזיז משהו, לטובה.
יאיר: זה תמיד בין לבין. אני לא חושב שבתור יוצר אני שואל את עצמי איך אני יכול לחתור תחת הקיים. אני עושה מה שאני חושב שהוא נכון. במובן הזה אין בזה שום דבר אלטרנטיבי – זה פשוט מה שאני עושה.
עומר: הקטגוריה של האלטרנטיבי היא היסטורית. כאשר מוסדות אמנות מגדירים את עצמם כאלטרנטיביים הם עשויים להפסיק להשתנות והאלטרנטיבי עלול להתקבע כהגדרה סגנונית. הקביעה מהו חתרני זו קביעה של המבקר ולא קביעה של האמן. מצד שני, "פסטיבל לתיאטרון אחר" הוא מוסד חשוב שמצהיר על עצמו ככזה. זה חשוב שאנשים ידעו שיש תיאטרון אחר ואני רוצה שיתקיימו מוסדות של אחרוּת בחברה שאנחנו נמצאים בה. אולי המתח המתמיד הוא עם המושג של החדש. כאשר דבר מה הוא בהגדרה "אחר" - עולה השאלה האם הוא מצליח להתחדש ולא נשאר תמיד "אחר".
יאיר: כן, אבל גם כשאתה שואל מהו ה"חדש" אתה מקבע סגנון. זה מה שמפריע לי בהכרזה על אמנות חדשה. מהכרזה כזו משתמע שאם אתה עושה משהו "אחר" אז הוא לא "חדש". זו שטות, הרי ברגע שאנחנו מגדירים אופנה או סגנון כחדש אנחנו סוגרים את עצמנו מלהתחדש, אנחנו נכנסים לנוסחאות וקריטריונים שלמעשה הורגים התחדשות.
עומר: תראו, מתחת להר הוא פסטיבל לאמנות ציבורית חדשה, פסטיבל עכו הוא פסטיבל לתיאטרון ישראלי אחר ותמונע הוא בית ליוצרים וקהל, אז לצורך העניין אני מתהדר בחדש, את מתהדרת באחר ואתה מתהדר בהשתתפות. זה כמו מצע של מפלגה פוליטית, כל אחד מאיתנו בעצם אומר "זה המוסד שאני מייצג וזה מה שאני מבטיח לכם" – יש בזה משהו הגון, זה סוג של התחייבות לתרבות שאנו פועלים בה, כמו גם הגדרה של השאיפות שלנו.
אז כך אתם תופסים את התפקיד שלכם כמנהלים אמנותיים – מגדירים את האג'נדה שלכם ואוספים עבודות שמתאימות לה?
יאיר: אני בכלל לא קורא לעצמי מנהל אמנותי אלא אוצר. פחות מעניין אותי לנהל אנשים, להנחות אותם לעשות משהו שאני חושב עליו מראש ויותר מעניין אותי ליצור טריגר, לשמוע מה יש לאמנים להגיד. אני רואה את התפקיד שלי בפסטיבל כהזדמנות לעורר דיון; בין האמנים עצמם, ובינם לבין הציבור. בכל פעם הדיון הוא אחר, פעם אלו שאלות של צורה ופעם שאלות של תוכן, פעם הדיון עוסק בפוליטיקה מחוץ לעולם האמנות ופעם בתוכו. הפסטיבל מתגבש מתוך התשובות של האמנים - ההצעות שלהם והעבודות שלהם, כך נוצר דיון שהפסטיבל מעלה כערך או כאירוע, והציבור מוזמן להתדיין יחד איתנו.
אני גם לא מעוניין שהקהל יישב בחושך ויהיה פסיבי, אלא שזו תהיה חוויה של דיבור, של דיון בסוגיה שמורכבת מהמון קולות שמיוצגים בפסטיבל. ברמה המעשית המתודה שלי היא לשלוח שאלה ולחכות תשובות. בפסטיבל האחרון (2011) למשל, פרסמתי קול קורא שהצהיר על העניין שלי בהצהרות נאמנות, על רצון לבחון את המתח בין הצהרה כפעולה ונאמנות כרגש, לפרק את המושג הזה שנוכח בקרב הציבור, בחדשות, בחיים ואנחנו לא עוצרים לרגע לפרק אותו.
עומר: אבל היה ברור שהדבר הזה נעשה כביקורת על ההצעה של אביגדור ליברמן והוא לא הגיע לשם.
יאיר: אבל זה בדיוק העניין. אין לי מניפסט.
עומר: למה לא?
יאיר: כי המניפסט שלי הוא לעורר דיון ולא לומר מה אני חושב.
עומר: למה לא?
יאיר: כי מעניין אותי לשמוע את ריבוי הקולות ולא לעצב עמדה אחת. מעניין אותי להבין מהן הפנים הרחבות של סוגיה שחשוב להעלות אותה. האמירה שלי היא "בוא נעצור לרגע ונחשוב על זה".
עומר: כן, אבל לא בחרת מונח מהשיח של השמאל, כמו "סוף הסכסוך" למשל. בחרת לאתגר מונח מהשיח של הימין הישראלי, אם סמדר דיברה על עצמה כעל אמנית מגויסת, אז חשוב לשאול לְמה אתה מגויס.
יאיר: אני מגויס לעצור לרגע ולהתבונן בסביבה.
עומר: להתבונן בסביבה או להתבונן בממשלה, בימין הישראלי, בלאומנות הישראלית, בכוח, בהגמוניה? אתה לא מתבונן במפלגת חד"ש, בערביי ישראל, בדמוקרטיה הפלשתינית, אתה מתבונן בהצהרת נאמנות. יש איזה קו פוליטי בעבודה שלך כאוצר.
יאיר: אבל אם אתה מפרק את הביטוי 'הצהרת נאמנות', כל השאלות ששאלת נכנסות לתוך השיח הזה. כשאתה שואל מהי נאמנות, מהי הצהרה ומהי הפעולה הפוליטית בחיבור בין שני המושגים האלה, אתה מעורר את כל השאלות שהעלית, ואני חושב שהפסטיבל כמכלול נגע בכולן.
עומר: אז לטענתך, אמנות צריכה להרהר הרהור ולא לייצר מהפכה – הרי או שמדובר בהרהור של הסובייקט בינו לבין עצמו, או בגיבוש עמדה פוליטית ביחס למתרחש.
סמדר: אולי אפשר גם וגם.
עומר: ההזמנה לפסטיבל הייתה תעודת זהות – משהו קומם אותך.
יאיר: נכון, אבל כשמשהו מקומם אותי אני לא יוצא במניפסט: "זה רע!", אלא מבקש לחקור אותו, לעצור לרגע ולהבין מה זה הדבר שמקומם אותנו. באופן כללי, אני לא חושב שהתפקיד שלי כאוצר הוא לצאת במניפסט חד משמעי. התפקיד שלי כאוצר הוא לספק כל הזמן שיח רב-פנים.
עומר: אפשר להסכים ששלושתנו מעוניינים בפוליטיזציה של שדה האמנות.
סמדר: פוליטי במובן הרחב ביותר. הרבה שנים לא היה לי נעים להגיד שאני אמנית מגויסת ואני עושה אמנות פוליטית. היום כבר לא – מה שדוחף אותי זה לעשות מהפכה דרך העבודה, אם כי זו לא מהפכה של ממש, כי מהפכות דרך האקט האמנותי הן נורא קטנות. אולי בעצם אני מתפלמסת על ההבדל בין בידור לאמנות. הבידור בתיאטראות הגדולים אינו משנה דבר, הוא מנחם, הוא מלטף, נותן לקהל הרגשה שהוא תרבותי, אבל האמנות כשהיא באמת מסתכנת, משנה משהו במצב תודעה – בין אם של אדם אחד ובין אם של קהילה- זה מה שמעניין אותי. מה שמעסיק אותי בהקשר של ניהול אמנותי זה עד כמה הקהל יהיה מוכן לקחת ממני, ומתי יחליט לתת לי בעיטה.
עומר: המתח בין ה'קהל' ל'ציבור' הוא מעניין – אלה כספי 'ציבור' אבל מופעים בפני 'קהל'. זה משהו שאני מתמודד מולו, האתגר שלי הוא להרוג את הקהל.
אני חושב שכל אחד מאיתנו נוגע באפשרות הזו פה ושם. אני למדתי ממך (סמדר) הרבה בנושא הזה של ההפרדה בין קהל ובמה. זה אתגר מתמשך, הרי זה לא שהבנו משהו והתקדמנו במובן הזה – שאלות כמו מה הציבור צריך או באיזה מובן הציבור משתתף במעשה האמנות היו ונותרו שאלות קריטיות לדעתי, כמו גם למה מצפה הציבור מאמנות, או מה הפוטנציאל של האמנות לשנות את החברה.
אלה יכולות להיות גם שאלות פורמאליות אם חוזרים לשאלה מה רוצים לשנות או להשיג: אני יכול למשל לחפש צורה, לחקור את מערכת היחסים בין קהל ומופיעים, לייצר אותה מחדש, להכריז למשל שאני לא מוכן להופיע יותר בפני אנשים שותקים. אנשים שמובילים מוסדות יכולים לעצב את ההבנה של מה אמנות יכולה לעשות. לפסטיבל לא חייבת להיות אג'נדה פוליטית במונחים מפלגתיים כדי שיהיה פוליטי.
אנחנו רוצים לדבר קצת על הקריטריונים שעומדים לנגד עיניכם בבחירת עבודות – איך אתם מחליטים אילו עבודות יכנסו לפסטיבל?
עומר: אני בוחר אנשים שמעניינים אותי. יש פה סט של שאלות שמוכר למי שעוקב אחרי מה שאני עושה או מה שנעשה בפסטיבל בשנה שעברה. יש שאלות על מרחב ציבורי, על אמנות כפוליטיקה, על השתתפות, על תפקיד מוסד האמנות, על תפקיד האמן. אני לא יודע אם אלה קריטריונים.
יאיר: אין לי קריטריונים, כל פסטיבל הוא אחר: המבנה שלו משתנה, מספר העבודות בו משתנה, גם האיזון בין זמני הבמה לזמני הגלריה נובע מתוך תשובות האמנים לפרסום ה"'קול קורא". זה כמו תהליך יצירה, שמתחיל מחוסר ידיעה, ונמשך לרוב כשמונה חודשים, במהלכם הוא מתגבש לאחד, בכל פעם במתודה שונה ובטרמינולוגיה שונה. לכן אני מעדיף להשתמש במונח אוצר, במובן זה שהוא אוסף דברים לאחד. אתה יכול להגיד שזה גם מה שמנהל אמנותי עושה אבל ההגדרה כאוצר זורקת אותי יותר לדיון ולשיח.
סמדר: האוצרות היא יותר טולרנטית, המילה מנהל מתקשרת למשהו שאיננו טולרנטי, לקסטות שלא נוח לנו איתן. אני מנהלת את הפסטיבל יחד עם מוני יוסף, ואנחנו מנסים לקחת את המשאבים שיש ולשים אותם במקומות שחשוב בעינינו לשים אותם. במובן זה מדובר לגמרי בניהול. עבורי זוהי הרחבה של מה שאני עושה כיוצרת. זה בפירוש מגמתי או מגויס למה שחשוב בעיני - גם ברוח וגם בבטן.
אפשר לומר שמוני ואני מפנים את מאמצינו העיקריים לעצור את המיזם החשוב הזה מ"התנרמלות". בארצנו, עסקי התרבות מסמנים יותר ויותר הצטמצמות אל הבטוח, המוכר, הנעים, המפנק, המרדים את הקהל ומרגיע את הרשויות וחשבונות הבנק. אנחנו מנסים לתת מקום לדברים שחותרים תחת הקיים (עד כמה שאפשר), ליוצרים ששואפים להביא משהו חדש, לשנות, כל הקלישאות שמתייחסות ל"אלטרנטיבי".
יאיר: אני חושב שהמטרה שלי היא שהקריטריונים יישארו נזילים. גם כשאנשים לא מתקבלים לפסטיבל, זה לא כי לא עמדו בקריטריונים אלא כי זה לא הקונטקסט הנכון.
עומר: פסטיבל זה מסיבה. אתה מזמין את החברים שלך, את מי שמעניין אותך ואת מי שאתה נמשך אליו, מה זו ההיתממות הזו? אתה מדבר במונחים פוליטיים של פלורליזם, כספי ציבור ו"הכול פתוח", אבל ברור שזה הטעם שלך, החשק שלך, מה שמתניע אותך ומה שמעיר אותך בבוקר.
יאיר: אין כאן היתממות – אתה בא לפסטיבל שמנהלים אותו יאיר ורדי ונאווה צוקרמן. אתה מכיר את הפסטיבל מהשנים האחרונות, אתה יודע מה האג'נדה של הפסטיבל הזה, ואתה יודע אם מתאים לך או לא לעבוד בתוך ההקשר הזה. לרוב, כשעבודה לא מתקבלת לפסטיבל, זה ברור גם לנו וגם לאמנים שאין טעם להציג אותה כי זה לא ההקשר הנכון עבורה. אני לא מתעלם מהעובדה שיש לי אג'נדה, אני אוצר פסטיבל ששואל שאלות על פרפורמנס, מכאן גם שמו – א-ז'אנר, וברגע שמישהו לא שואל שאלות על מה שהוא עושה, זה יכול להיות מעולה, אבל לא מתאים לפסטיבל. מנגד, אני גם לא קובע: "זה זה!" וכך צריך להיעשות.
עומר: אז למה רק פעם בשנה? אולי צריך לבטל את הצורה של פסטיבל, מתוך שאיפה שזה יהיה יותר מפסטיבל. אם דיברנו על פילטרים של כניסה למסיבה, אז הרעיון הוא שבכל רחוב ובכל בית יקרה משהו, ככה אני רוצה לראות את התרבות – כל אחד עם הקטע שלו. מצד שני השאיפה שלי היא לרכז כוח ולפעול בגדול, אני לא מסתיר את זה. יש לי שאיפות לכוח – אני רוצה לנהל את המדינה הזאת.
סמדר: זה פשיזם נאור.
עומר: אני לא מקבל את המונחים האלה, זה לא פשיזם, זו פוליטיקה. אני רוצה לרכז כוח כדי לשנות את התרבות הזאת, ואת הדבר הזה אפשר לעשות דרך מוסדות אמנותיים. תחשוב על בחירות, אתה צריך לזכות באמון הציבור כדי שתוכל לקבל החלטות שישפיעו על כל החברה, וזה פחות או יותר מה שאנחנו עושים, רק בלי התהליך הדמוקרטי. כאן נכנס מתח מעניין בין מערכות אמנותיות ובין מערכות פוליטיות. אני חושב שהשיח ביניהן יכול להתמזג ביותר ממקום אחד, ולכן אתה לא צריך להתבייש בזה שאתה מנהיג – הפסטיבל של כל אחד מכם הוא מפלגה. אם כל אחד מאיתנו מנהיג מפלגה, אז יש כאן התמודדות על הגמוניה בתרבות, על קביעה של שיח, על קביעה של סדר יום, חשוב להסתכל גם על הקונפליקט, חשוב להסתכל איפה אנחנו חלוקים. מה אני עושה, שאתם לא תעשו בחיים? חשוב להיזהר מסולידריות יתר.
יאיר: תסתכל על איך שאנחנו מדברים – אתה מדבר במשפטים נחרצים בעוד שאני מדבר על כך שדבר אינו נחרץ. זה מתח שלעולם ניפגש בו, גם אם המטרות שלנו זהות, אבל זה גם מקום מפרה.
אתם קובעים קריטריונים בעצמכם, אבל גם כפופים לקריטריונים חיצוניים. איך זה מסתדר?
עומר: מתחת להר זה פסטיבל שמתקיים במימון של קרן פילנתרופית פרטית. יש גם קצת תמיכה ציבורית. אז בסך הכל יש כאן מבנה קצת אחר מהרגיל. בעיני צריך לאתגר את שיטת הדיסציפלינות האמנותיות – אנחנו נמצאים למעשה איפשהו בין אמנות חזותית, תיאטרון ומחול, בעוד בגופים הממשלתיים מצויים אנשים שחובתם על פי חוק היא להבחין בין התחומים, להגדיר מהו תיאטרון, מהו מחול, ומהי אמנות – זה מצב בעייתי.
סמדר: המצב לא רק בעייתי – זה ממש אנכרוניסטי ומביש.
יאיר: א-ז'אנר הוא פסטיבל שהוקם לפני שמונה שנים ובדיוק מדבר על זה - זו היא הפעולה הפוליטית שלו. אני קצתי בהפרדה הזו בין פסטיבל מחול, פסטיבל תיאטרון, ופסטיבל קולנוע, זו הפרדה אנכרוניסטית מבסיסה. אי אפשר לעשות אותה יותר.
עומר: הזירה שלנו היא פוליטית כי הממשלה ופקידי הממשלה הם חלק מהיצירה של עבודת האמנות, וצריך להסתכל על זה. הקריאה שלי ליוצרים היא כל הזמן להסתכל על המערכות החברתיות הפוליטיות שהן בבסיס העבודה שלהם ולעבוד גם איתן. לכן ב״מתחת להר״ המצאנו השנה את המוסד של "אמן העיר" – יש רזידנסי בתוך העירייה, פרויקט שאוצרת גילי קרז'בסקי, ואנחנו קוראים לאמנים להתמזג בתוך המוסדות הפוליטיים, גם כדי לפעול יותר בחופשיות וגם כדי ליצור חברה דמוקרטית יותר.
סמדר: זו ממש משרה נורמלית?
עומר: זה מוסד חדש. אנשים יצוותו למחלקות ויפעלו בתוכן.
סמדר: והם יקבלו שכר מהעירייה?
עומר: הם יקבלו בשלב הזה שכר מאיתנו, אבל השאיפה היא שהמועצות המקומיות ומשרד התרבות יתמכו בהם בעתיד, ויראו באמנים חלק בלתי נפרד מעבודת הרשות, ממש כמו שיש מהנדס עיר או מבקר המדינה.
יאיר: לביאנלה לאדריכלות בבת ים יש קונספט דומה ומעניין מאוד – הם משתמשים בתקציב של התכנון העירוני ש"יושב" בעירייה, ומזמינים אדריכלים ואמנים להגיש הצעות לביאנלה. זה חכם כיוון שלמעשה הביאנלה מעצבת את העיר: הפרויקטים שנבחרים הם פרויקטים של תכנון עירוני שמבוצעים במסגרת הביאנלה, אבל הציבור מרוויח מכך שהעיר משתנית. האוצרוֹת של הביאנלה הן בעצם מתכננות-על עירוניות.
עומר: מה שצריך להיזהר ממנו במובן הזה הוא ה'אוטונומיה' של האמנות. האויב הכי גדול שלנו הוא התפיסה הזו שאמנות היא משהו שמתרחש רק בחלל שמוגדר לפעילות אמנותית. השאיפה צריכה להיות שהפעילות האמנותית תתקיים בכל מימד, מישור ואתר של החברה. כולל המוסדות הפוליטיים והרשויות. ואז יקרה גם המהלך הבא – כל אחד יוכל לפעול כאמן. כל אדם, כל בעל תפקיד, כל פרט בחברה. זוהי כמובן שאיפה, שלי לפחות.
במילים אחרות, אפשר לענות על השאלה "את מי אתה רוצה להזמין למסיבה שלך?" ברשימת אמנים שאתה מזמין ואפשר גם להגיד "אני אוהב מסיבות גדולות, אני אוהב מסיבות רחוב, כנסים גדולים. אני אוהב שאנשים בחוץ, ביחד, מתערבבים. יש מוזיקה ואנשים רוקדים". ההבנה של הפסטיבל כדבר כזה, כרגע ציבורי, כחוויה ציבורית גדולה, מרחיבה את השאלה "את מי אתה מזמין למסיבה?" ומייצרת שאלות חדשות: איפה מתרחשת המסיבה? יש שומרים? יש לה גדרות? יש לה מסגרת?
סמדר: זמן, קהל, מקום – כל הדברים האלו שכל כך קשה לשבור אותם. אני חושבת שגם בא-ז'אנר וגם אצל עומר יש חירות וכן מתרחשת שבירת מוסכמות. בעכו זה קשה מאוד לשבור את המסגרת, כנראה בגלל שכבר יש שם משהו מוסדי, קונסרבטיבי. אני אומרת את זה בכאב.
יאיר: אם נמשיך עם המטאפורה של עומר, כשאתה מזמין מישהו למסיבה שתחומה בזמן ויש לה תמה, אתה לא יכול להזמין אנשים שלא יכולים להתחבר אחד עם השני בשום צורה, כי אז המסיבה שלך פשוט נכשלת – לא אתה נהנה ולא האחרים. אחד הדברים שמעסיקים אותי הוא בעצם מיהם האנשים או מהן העבודות שמתקשרות זו עם זו. אני מנסה לייצר אירוע קוהרנטי, פוליטי, בעל עמדה. אתם (רן וליאור) מדברים על קריטריונים ומבחינתי הם נזילים – כל עבודה על פסטיבל היא שונה לחלוטין מקודמתה; אתה מסתכל על ארבעים-חמישים עבודות בפרזנטציות, עליהן אתה מוסיף עוד עשרים עבודות שראית במקום אחר, ואתה בעצם מנסה להבין מה מתוך הסל העצום הזה יתחבר למה ואיך ניתן ליצור פלטפורמה אחת. בגלל זה אני מדבר כל הזמן עבודה מתוך חוסר ידיעה – כל הזמן לחפש מה מתחבר למה, איזו מסיבה אתה מייצר. המסיבה הזו לא קבועה מראש ולכן אף אחד לא "נשאר בחוץ".
מה זאת אומרת? מלא אנשים נשארים בחוץ!
עומר: נכון, אבל חשוב גם להזכיר את ה- new institutionalism, כלומר מגמה באמנות שבה אנשים יוצרים לעצמם מוסדות. לזה אני מתכוון כשאני מדבר על מסיבה בכל בית, בכל פינה. אני חושב שכל אמן שלא מוצא את מקומו במסגרת קיימת אז כנראה שהוא עלה על משהו. זה דבר טוב. אם אין לכם עם מי לדבר כנראה שהמצאתם שפה חדשה.
יאיר: זו בדיוק הייתה המוטיבציה שלי להקים את הפסטיבל הזה. אני הרגשתי שאני לא מתאים לשום מקום, שלאמנות שאני מדבר עליה אין בית, ואני צריך לייצר לה בית כי אין לי ברירה, כי אני רוצה לדבר עם אנשים אחרים שמרגישים כמוני. אגב, חלפו חמש או שש שנים עד שמישהו בכלל הסכים לבוא להופיע בפסטיבל א-ז'אנר. זה לא שישבתי לי בכס המנהל האמנותי או האוצר וכולם התחננו בפני להופיע, לקח המון זמן לבנות את הדבר הזה ולשכנע אנשים ששווה להופיע בו. בדיוק כמו שהאמנים תלויים בי (למרות שאני מסתייג מההגדרה הזו), אני תלוי באמנים שיופיעו, ואני גם תלוי בציבור שיבוא ויכיר בפסטיבל, וירצה לראות את מה שאני מייצר בו.
עומר: אולי, בדומה לאספן אובייקטים, התשוקה המובלעת של האוצר היא שכל אחת מהעבודות שהוא אוצר תהיה בעצם העבודה שלו, או שהוא יהיה זה שעושה אותה.
סמדר: בעיני דווקא חשוב שהעבודות תתרחשנה בשביל העולם, לא בשבילי. באמת, באמת, באמת. כמה שזה נשמע בומבסטי.
יאיר: אני לא רוצה שהעבודות יהיו שלי, זה בדיוק מה שסמדר אומרת – אני רוצה שהעבודות האלו יקרו כי אני חושב שהן חשובות לעולם, לחברה שאני פועל בה, לשלושה אמנים שבאים לראות את הפסטיבל שלי או לנילי כהן שבאה להביט במה שאנחנו עושים.
עומר: ממש שליח ציבור.
סמדר: לשליחי ציבור ומנהיגי מפלגות יש איזו קונוטציה צרה ואולי בעייתית. נוח לי יותר להגיד שאני עושה עבודה של שאמאן, של נביא זעם.
יאיר: בעיניי זה יפה מאוד שכל אחד מאיתנו עושה משהו אחר ומגדיר את זה בצורה מאוד מאוד שונה. עומר מגדיר את עצמו כמנהיג, כבעל מפלגה, כמזכיר תנועה או כראש עירייה, סמדר מגדירה את עצמה כנביאת זעם, ואני, בהשראת פוקו, מצהיר שבאתי לאחד אנשים, לבנות דיסקורס ממספר קולות. אני חושב שבסופו של דבר התשוקה שלנו היא אותה תשוקה, ויש לנו אג'נדות שונות לגבי האופן שבו יש לעשות את זה. אם מדברים על קריטריונים, אז נוצרו כאן שלושה קריטריונים חריפים מאוד. הגישה שלך כיוצר הפסטיבל היא שקובעת בעצם את הקריטריונים.
עומר: עדיין לא אמרנו אחד לשני מה אנחנו חושבים על הפסטיבל שלו ועל העמדה שהפסטיבל מייצר.
יאיר: אבל ברגע שהקמת את הפסטיבל שלך כבר לקחת עמדה, הגדרת אותו כאמנות ציבורית חדשה וכתבת מניפסט. ברגע שעשית את זה אתה מדבר איתי. כמנהל של פסטיבל אחר אתה אומר לי: "אתה מיושן", ואז אני בא ואני אומר לך "אני לא מיושן! בוא נדבר". א-ז'אנר נוצר כיוון שאני ביקשתי ליצור פלטפורמה אחרת, שנראתה נכונה בעיניי. זה מה שאני חושב שצריך לקרות – זה שיח. אני חושב שהפולמוס נעשה על ידי עבודה, על ידי יצירת אירועים.