השטחים הכבושים. היכל תרבות הולך ונבנה. בית חדש לאמנות המחכה לאכלס את עצמו באמנים וביצירות אמנות. 53 אמני תיאטרון מצהירים בעצומה כי לא יסכימו להופיע בו. שרת החינוך קוראת להשאיר את הוויכוח הפוליטי מחוץ לחיי האמנות. כלומר, מה שהיא מתכוונת לומר הוא, שזה לא במקום.
מקרה של סייט ספסיפיק.
אריאל. שטח כבוש כחלל אמנות. מקום קדוש.
מצדו האחד של קו ירוק המתאר את גבולות הבמה, עומד קהל צמא לאמנות, ממש זועק ומתחנן שישקו אותו אמנות, נושא דגלים וסמלים, כלבי השמירה של הציונות, נציגי עם הסגולה. אדמת אריאל היא קדושה, שכן היא אדמה יהודית. דין אריאל כדין תל אביב. מי שלא מקבל את נקודת המבט הזו, בוגד. ואין לו בינינו מקום. אולי הוא בכלל לא יהודי.
מצדו האחר של הקו, אמנים, מיעוט שמאלני מוקצה ואופוזיציוני, מאוס ומגעיל, אויב מבית, סרבנים ומשתמטים היורקים לבאר ממנה הם שותים. גם עבורם אריאל היא מקום קדוש, כיוון שזהו מקום אסור. הופעה באריאל פירושה שיתוף פעולה עם הכובש. הנה כך מוציאים יצירת אמנות מהקשרה, רק בכדי להלביש לה הקשר חדש. הפעם מהותה היא מקומה.
Isn't it so site specific?
שרת התרבות לבנת, ממקומה, מאשימה את 53 השחקנים והיוצרים על כי החליטו לחלק את החברה בישראל. לא עולה בדעתה, חלילה, כי היא, ממשלתה וכל ממשלות הכיבוש מאז 1967, הם האחראים האמיתיים לחלוקת החברה בישראל.
סימון השטח הכבוש, פעם אחת בידי ממשלת הכיבוש והמתנחלים, כחלל לגיטימי לאמנות, ופעם שנייה על ידי הסרבנים, כחלל בלתי לגיטימי לאמנות, הוא, לדברי השרה, פעולה אשר "מפלה בין קהלים על פי השקפתם הפוליטית של היוצרים והאמנים". ואילו אני שואל: האין זה עצם תפקידה של האמנות? לסייע בידינו לזהות, להבחין, להבדיל ולהגדיר את עצמנו באמצעותה. האם בכלל יכולה אמנות שלא להיות פוליטית?
התרבות והאמנות, לדידם של לאומנים, היא גשר חברתי. הם כנראה מתבססים על ההנחה שכווווולם אוהבים את אייל גולן ואת ארבע העונות של ויואלדי. למעשה יהיה זה ציני לומר שאמנות היא גשר, אפשר לומר פשוט את האמת: האמנות היא נשק חברתי. הלא באמצעות האמנות בשירות הלאומנות, החוצה גבולות ומאחדת לבבות ימין ושמאל, ניתן להחביא את הקונפליקט, לטייח את החטא המוסרי, ליצור תחושת לכאורה של הסכמה ולהעניק לגיטימציה לכיבוש. הלא כך? הלא כאשר עולה על במת אריאל הצגת התיאטרון הלאומי, או תיאטרון ממסדי אחר, יש בכך אמירה פוליטית חד משמעית. האמנות המגויסת לטובת המטרות הלאומניות, מגשרת בין הדעות הפוליטיות באמצעות פיצוץ הגשר עליו עוברת שיירת האופוזיציה. אין עוד הבדל דעות פוליטיות. יש רק את הדעה שלנו, הצודקים.
"לכל אזרח בישראל קיימת הזכות לצרוך תרבות, בכל מקום בו יבחר" טוענת עוד שרת התרבות. עם דגש על "בכל מקום". ניסיון מעניין להוציא את המקום מהמקום, כאשר מעולם לא הייתה אמנות ישראלית יותר סייט ספסיפיק מזה.
היה בסרבנים מי שניסה להתגונן מפני מתקפת הפשיזם, וטען כי המחאה אינה נגד התושבים, צרכני האמנות, אלא נגד המקום עצמו.
מעניין.
כאילו למקום יש ישות משל עצמו, כאילו אריאל בחרה להיות מקום כבוש.
לא כך הוא. אנשים הם המעניקים למקום את קדושתו ואת טומאתו. הניסיון להתיר את תושבי ההתנחלויות מאחריותם כמשתפי פעולה עם הכיבוש הוא חוצפה של ממש. מי אם לא התושבים עצמם אחראים להנצחת הכיבוש? מי שיושב באריאל, יודע שהוא מתנחל, אחראי על מעשיו, כובש, ואומר פוליטי. אין דרך אחרת להשתמע. מקום כבוש הוא לא כמו כל מקום.
מקום כבוש הוא סייט ספסיפיק.
43 שנים אנחנו עומדים במקום. לא נותנים מקום לאחר. עומדים על מקומו של האחר. תופסים את מקומו. שמים עצמנו במקומו. אנחנו יצירת האמנות תלוית המקום. אנחנו סייט ספסיפיק.
אנחנו מתלבשים על המקום, משתלטים עליו, הופכים אותו לציר המרכזי סביבו חגה יצירת האמנות שלנו, לסיבת הקיום שלנו. בלי האדמה הזאת, בלי המקום הזה, מי אנחנו? המקום מאבד את זהותו ואנחנו מעניקים לו זהות חדשה. אנחנו המקום. המקום הוא אנחנו.
אנחנו סייט ספסיפיק בסלע קיומנו.