פוטנציאל אינסופי של עצמיות אפשרית

ליאור אביצור בשיחה עם קסבייה לה רואה
(השיחה התקיימה לאחר הופעתו של לה רואה בפסטיבל ישראל 2015)

לה רואה, אחד מהשמות הבולטים בסצנת המחול העכשווי האירופאית, החל את דרכו כמדען; בשנה האחרונה לכתיבת הדוקטורט בביולוגיה מולקולרית, לה רואה החל לקחת שיעורי ריקוד ובגיל עשרים ושמונה פצח בקריירת מחול עשירה שכוללת שלושה עשורים של שיתופי פעולה עם המוסדות  והאנשים  החשובים והמעניינים ביותר בשדה המחול הבינלאומי. עבודותיו של לה רואה מאופיינות בתהליכי מחקר ממושכים ובאסתטיקה המשתנה בהתאם למחקר הנתון. בהתאם, גוף עבודתו כולל מנעד רחב של ביטויים בימתיים – ממופעי-הרצאה מילוליים ועד להפקות מרובות משתתפים ומבוססות תנועה אבסטרקטית.

עבודתו עצמי לא גמור שהוצגה בפסטיבל ישראל נוצרה בשנת 1998 והפכה מיד לקלאסיקה מודרנית שהתברגה בקאנון התרבות העכשווית. עבודת הסולו שאורכה חמישים דקות מתרחשת בחלל לבן, "מעבדתי", בו מוצבים שולחן, כיסא ומערכת סאונד קטנה. לאורך העבודה גופו של לה רואה עובר טרנספורמציה איטית ומחליף בין דימויים ביניהם: רובוט, ג'וק, מפלצת, זחל, עוף – ואלו הם רק חלק מהתיאורים שהוצמדו בעיתונות להתרחשות הנראית על הבמה. הדימויים המתחלפים שמייצר לה רואה מעוררים את הדמיון, מעודדים את הצופים לפענח את הנראה וקוראים לבחון שאלות הנוגעות לפרספציה האנושית. שם היצירה מציע לראות בסובייקט אורגניזם בלתי מושלם ומשתנה תדיר שחורג מהקטגוריות המובנות ומההתניות התרבותיות כמו גם הביולוגיות. ה"עצמי" של לה רואה מאתגר את העין ועל כן את התפיסה – הוא היבריד נטול צורה קבועה שמציג בפנינו פוטנציאל אינסופי של עצמיות אפשרית.

Self Unfinished © Kartin Schoof
Self Unfinished © Kartin Schoof

תודה על ההופעה קסביה. ברשותך אני רוצה להתחיל משאלה על החלטתך שלא לחלק לקהל תכנית עם פרטים על העבודה - מדוע אתה מעדיף להימנע ממידע מודפס?
ובכן, העבודה הזו מאוד איטית, כמו שבטח הבחנת, ואני חושב שאם היתה לך חתיכת נייר עם משהו כתוב עליה היית מתחילה לקרוא בה. הכוונה שלי היא שתתבונני, לא שתקראי. אם יהיה לך מידע נגיש ביד הוא ימשוך את תשומת ליבך. אני מעדיף שתתנשקי עם החבר שלך או עם החברה שלך במידה ותשומת ליבך נודדת, אבל רצוי שהיא תלך למה שמתרחש על הבמה. אני יודע שקשה להתמקד במשך זמן במשהו כל כך איטי, זה מאתגר...

אז לא מדובר בהתנגדות עקרונית למידע נלווה להופעה?
נכון. בעבודות אחרות, כמו "פולחן האביב" שמתחילה עם קטע ארוך של מוזיקה, הקהל יכול לקרוא טקסט על העבודה.

מאחר שחלק גדול מהצופים לא יודע דבר על העבודה שראינו כרגע, אשמח אם תוכל לתת לנו קצת רקע אודותיה - מאיפה נבעה? מה הניע אותך בשלבים הראשונים של יצירתה?
יצרתי את העבודה מתוך עניין בטרנספורמציה של הגוף האנושי באמצעות קיטוע של הגוף לחלקים. רציתי לחבר מחדש את האיברים שלי וליצור מעין פאזל היברידי ולמצוא תנועות שמתאפשרות מהארגון החדש הזה. כרקדן תמיד היו לי בעיות בשיעורי הטכניקה והגוף שלי לא היה מספיק גמיש, אז רציתי להמציא אילוצים גופניים אחרים, אתגרים שנוצרים מתוך ההדבקה הלא שגרתית הזו.

אילוצים שיוצרים דימוי גוף אחר?
כן. כל דימוי גוף הזין את העבודה עם נרטיב כלשהו וכך נוצרו שלושת החלקים של העבודה. במקביל התחלתי לעבוד עם לוראן גולדרינג שמצלם בסטילס ובווידאו וביחד בחנו את האפשרויות של הגוף האנושי. הוא היה מעוניין בדימוי הגוף האנושי לאורך ההיסטוריה של הצילום ובתהליך העבודה ניסינו ליצור צורות שונות של גוף - בהתחלה מתוך חיבור של "חתיכות" ולאחר מכן מתוך מחשבה על הגוף כיחידה אחת שלמה שכל הזמן משתנה. הדימויים שלורן יצר היו השראה לעבודה הבימתית - בעקבותיהם נכנסתי לסטודיו לבד עם מצלמת וידאו ומוניטור. צילמתי את עצמי בתוך תנוחה מסוימת והסתכלתי במסך - עשיתי, הרגשתי, צפיתי - כל פעם מחדש בפוזיציות שונות. את אלו שעוררו אותי הכי הרבה למחשבה - איזה דימוי נוצר? מה אני רואה? - שמרתי.

בשום שלב לא הכנסת לסטודיו צופה נוסף - דרמטורג, מנהל חזרה, יועץ אמנותי?
כן הייתי לבד. למדתי בעצמי מתוך ההתנסות בהופעות. אבל העבודה לא השתנתה כמעט מהרגע שעלתה לראשונה.

שבע עשרה שנה זו תקופה ארוכה מאוד להופיע עם אותה היצירה ואתה גם מופיע איתה לעיתים שכיחות. אתה זוכר כמה הופעות עשית?
אולי מאתיים ומשהו...

ולא הרבה השתנה? אני מתארת לעצמי שהגוף שלך השתנה וגם התפיסות הבימתיות שלך. אתה עדיין מגלה בעבודה דברים חדשים או שהיא באמת "סגורה" כמו אובייקט שאתה מניח שוב ושוב על הבמה?
מובן שהיא משתנה במובנים מסוימים - היום למשל היה לי קשה להופיע איתה... השעה מאוד מוקדמת ואתמול בלילה סיימתי את ההופעה מאוחר. הגוף התבגר ויש פציעות שחוזרות ומהדהדות את ההופעות הקודמות עם אותה היצירה. נוצר זיכרון גופני חזק - מודע ולא מודע - של העבודה הזו. אלו מותרות שמתאפשרות מחזרה מרובה אל אותה העבודה.

רבות כבר נכתב על העבודה הזו שהפכה לחלק מהקאנון העכשווי. מהו לדעתך סוד קסמה?
אני חושב שזה השם שלה" "עצמי לא גמור"... זה שם נהדר. לא, ברצינות, האמת שקשה לי לומר. זה הפתיע אותי. היא נוצרה בקו-פרודוקציה עם שני תיאטראות בגרמניה - בקוטובוס ובדרזדן - ותיארתי לעצמי שאצליח להופיע רק בשני המקומות האלו וזהו. זאת עבודה לא קלה שכוללת זמן רב איטי ושקט. אנחנו כבר לא מורגלים בזה. אבל להפתעתי המפיק חשב אחרת, ואולי גם העובדה שהתפרסמה כתבה גדולה על העבודה בעיתון מרכזי בגרמניה עזרה. הכל משפיע... איכשהו העבודה גדלה - קשה לי לומר מדוע.

אני רוצה לדבר קצת על צורת העבודה שלך באופן כללי - במקומות שונים אתה מציין שאתה מתחיל כל עבודה מאיזושהי שאלה, או בעיה, או אילוץ שכדי להתמודד איתם אתה משתמש בכל פעם במתודולוגיות שונות. אופן העבודה הזה מוביל לאסתטיקות מגוונות ומונע התגבשות של מה שמכנים "חתימה אמנותית". מה העמדה שלך כלפי חתימה אמנותית? האם אתה מנסה לחמוק מאחת באופן מוצהר?
זה נושא מורכב. הקהל רוצה להדביק לך איזושהי חתימה מזוהה משום שזה הופך את הדברים לפשוטים יותר עבור כולם. אני אכן לקחתי החלטה מודעת שלא לגבש לעצמי חתימה שכזו. אני רוצה לספר לך אנקדוטה בעניין הזה: בשנת 2001 הוזמנתי להופיע עם "עצמי לא גמור" בפסטיבל בינלאומי גדול בבריסל וההפקה ביקשה שלצד העבודה הזו אציג באולם הגדול יותר את העבודה החדשה שלי שתתכתב איתה. הם יצאו מנקודת הנחה שהשלב הבא אחרי "עצמי לא גמור" יהיה פיתוח של הסולו שיעסוק באותם תכנים ויחלוק אותה אסתטיקה רק עם עשרה רקדנים, יותר תאורה ויותר תלבושות - זוהי הקונבנציה והציפיות של עולם המחול. בחרתי שלא לקחת חלק בדרך הזו והעבודה הבאה שעשיתי היתה בכלל בצורת מופע-הרצאה. מעניין אותי לבדוק בכל פעם מה דורשות ממני השאלות שמעסיקות אותי ולא להישען על אותה טכניקה שוב ושוב. לצד זאת, אני מגלה שעם הזמן יש דברים שכן הפכו מזוהים - אני משתמש באותם ה"טריקים" וחוזר על עצמי. כנראה שזה קשה להימלט לחלוטין מהשימוש החוזר. אני שם לב שאני לא אוהב שאמן חוזר על עצמו. אבל אני אומר לעצמי שזה בסדר, שזה תלוי במוטיבציה. וויליאם פורסית' למשל, הוא דוגמה ממש טובה לאופן בו אפשר ליצור הרבה (הוא עומד בראש להקה ומחויב להעלות שתיים-שלוש הפקות בשנה) ובכל פעם בכל זאת לחקור ולחפש.

היית רוצה לשנות את הציפייה הזו ליצור כל כך הרבה? מה היית משנה באקלים הנוכחי של עולם המחול העכשווי? במילים אחרות, אני בעצם שואלת מה הם תנאי היצירה האופטימליים מבחינתך?
אי אפשר לעבוד מחוץ לתנאים הקיימים בשטח. עובדים עם מה שיש. במסגרת הקיים אני מנסה לנתב את הדברים כך שיעבדו לטובתי. אני חושב שהקשיים והאילוצים הם דבר טוב. הרבה מהעבודות שעשיתי הוזמנו מראש עם ציפיות מוקדמות שיצרו מסגרת ספציפית עבור העבודה. אם הייתי יוצר בסיטואציה נטולת התניות, בחדר ריק, אני מניח שלא היה יוצא דבר. המתח הכרחי. אולי אפשר להגיד שהסיטואציה האידיאלית היא להמשיך למצוא דרכים שיאפשרו לי לעשות. כן זה האידיאל.

אז מבחינתך אתה יכול להמשיך במצב הקיים.
המממ... האמת שזה נעשה יותר ויותר קשה. כשאתה מבקש תקציב נוצרת ציפייה וככל שאתה מתקדם הציפיות הולכות וגדלות.

מצב מורכב. יש עוד הרבה שאלות אבל לצערי זמננו תם. לפני שנפרד, אשמח שתספר לנו מעט על הפרויקט הבא שלך.
כרגע אני עובד על משהו שעוד לא ברור מה תהיה התוצאה שלו אבל הוא יוצא משתי מוטיבציות: קודם כל רציתי להמשיך לעבוד עם קבוצת הרקדנים שעבדה איתי על העבודה "Low Pieces" - שלושה עשר אנשים שיכולים לדון, להתווכח ולחקור ביחד. העניין השני שלי הוא להמשיך מהנקודה שבה הפסקנו את העבודה הזו ביחד - הסצנה האחרונה שהיא דיון ביננו לבין הקהל בחשכה. מעניין אותי להמשיך ולחקור את החושך.
צורת העבודה שלנו מאוד פרגמנטרית - עשרה ימים פה, עשרה ימים שם. לא כל חברי הקבוצה פנויים לעבוד ביחד אז זה מאוד מפוזר. כרגע גם אין לנו מסגרת הפקתית או תאריכים - מאוד מאוד פתוח.

מרץ, 2017