אני רואה את העולם כדימוי.
דימוי שאינו שייך לי.
דימוי דומם, מת.
אני לא רואה שום הבדל בין ציור לקיר שעליו הציור תלוי, לאדם שמתבונן בו.
אני לא מבחין בין אדם לאובייקט.
בעיני השמש לא יותר מעניינת מהדבר שאותו היא מאירה.
כל הגופים שלכם הם חלק מנוף אחד.
בעיני, כולכם, וכל העולם שסביבכם, שייכים לאותו הדימוי.
דימוי שטחי.
ולמעשה, אם מעולם לא חשתי עניין עמוק באחרים,
זה משום שאני לא משוכנע שאתם ממשיים כמוני.
גם כשאני נוגע בכם,
גם כשאני רואה אתכם זזים,
אפילו כשאני רואה אתכם בוכים,
גם כשאני רואה אתכם מדברים,
אפילו כאשר אתם מצחיקים אותי.
אני יותר ממשי מכם.
עשו כרצונכם.
זה לא משנה לי.
אני לא רוצה לשנות את
הנוף שלפני.
ולמרות זאת, ניסיתי.
באירועים חברתיים,
בירכתי כל אחד כמו שצריך.
במפגשים משפחתיים,
שיחקתי עם הילדים.
במסיבות,
שעשעתי את חבריי.
ניסיתי לבלות את זמני בצורה הטובה ביותר.
נהניתי מזמן הנעורים,
נהניתי מזמן ההרפתקאות,
מזמן האהבה,
מזמן ההרהורים,
מזמן הסקס.
חוויתי את גופי,
נגעתי בגופם של אחרים ואהבתי את זה;
התאוותי לגופים אחרים שלעולם לא אוכל לגעת בהם.
חשבתי שהאנרגיה של הנעורים היא בלתי נדלית,
וגיליתי שאנרגיית הנעורים החלה להכזיב אותי.
דיברתי על ספורט, דיברתי על מוסיקה,
דיברתי על נסיעות, דיברתי על מילים.
ללא ספק, שימרתי מסורות,
ללא ספק, הגנתי על ערכים נרכשים,
צייתתי לחוקים שכבר אושררו,
הערצתי סמלים שכבר קיבלו תוקף,
דיברתי את השפה שלימדו אותי,
ועם אלה, מוחי הכין את הבמה לחיים
ולכל אלה קראתי: תרבות.
וההשתתפות שלי בכל אלה גרמה לי להרגיש חזק יותר
כי היא הזינה את תחושת השייכות שלי לקבוצה,
כי היא נתנה לי תחושה שאני מישהו.
ולמורכבות של תנועה אידיאולוגית מעודנת ובלתי־מורגשת זו,
קראתי: חיים.
בשום שלב לא עצרתי לחשוב שלמעשה
כל מה שהשגתי בזה הוא בסך הכל לשכפל את הדימוי של מה
שציפו ממני: עבודה, זיונים וגסיסה.
אני הפגיעות בעורף,
אני הלקוח של המבצעים המיוחדים,
אני הנקודות בסקרים,
אני השוק החופשי,
אני הבוחר,
אני קורא הכותרות,
אני אוהד הכדורגל,
אני השותה בברים,
הרוקד במועדונים והצועד לרוחבן של כיכרות.
אני העולם וההיסטוריה שלו,
אני ההיסטוריה של העולם.
ואז אני חוזר הביתה ולא מסוגל לישון כי המוח שלי מגלגל
את האמת שאסור לומר:
אני ביזבזתי את הזמן שלי.
אני כל כך מבולבל שבניגוד למה שאני אמור להרגיש,
אני לא יכול להפסיק לחשוב שהעולם הוא דימוי.
כל פיגועי הטרור, ההפגנות, המהפכות, זרם המהגרים,
הטיסות למאדים, מכוניות ללא נהג,
הכול כל כך מוזר, כל כך רחוק ועדיין כל כך פשוט,
שכמו בהזיה, עם הזמן הכול הופך לבדיה.
אני רוצה שעבודה זו תסתיים בדממה.