שלב השאלה הזהה:
עם דעיכת התנופה של תנועות המחאה החברתית הסולידריות ספגה מכה קשה.
נראה כאילו ה"אנחנו" ששהה באוהלים וברחובות התפוצץ לרסיסים של מיקרו זהויות, חלוקות, הבחנות ופירוקים על גבי פירוקים. במקום ההתאגדות החברתית אנו מוצאים עצמנו בבכחנליה של הבדלים והפרדות בהן לא ניתן (ולפעמים אסור ממש) לחרוג יותר מהאני הפרטי, הצרכני, המגדרי, התרבותי, בעל הדעה הספציפית והאינטרס המוגבל.
נדמה שאיבדנו את מה שברונו לאטור מכנה: ׳עולם משותף׳ – מרחב התייחסות שמאפשר להגיון להיות פשוט ובריא. מרחב שבו קיימות עובדות מוסכמות, משמעויות שניתן לחלוק, תוצאות משותפות. היעלמות של עולם משותף זה קוראת תיגר לא רק על המבנים החברתיים- כלכליים-פוליטיים אלא גם על המובן המינורי
של ׳הרחבת האני׳ אל האחר, על היכולת לקחת חלק, להיות חלק. לקיים שותפות אנושית.
אל מול מצב העניינים הזה אנו מבקשים לשאול:
מתי סוף סוף נוכל לומר שוב אנחנו?
1#
מתי נוכל לשוב ולומר "אנחנו"?
ליביה אנדראה פיאצה
שאלה זו עוררה בי מיזוג של תחושת דחיפות ורוגז: "אנחנו מי?" אנחנו – במובן של "אנשים כמוני" – למעשה מעולם לא הפסקנו לומר "אנחנו". לפעמים זה היה קשור לתביעה מחדש של המשותף, פעמים אחרות פשוט הייתי תמימה לגבי אותו דבר שאותו כביכול יש "לנו" במשותף. למדתי ש"אנחנו" במובן של "אנשים כמוני" לעיתים קרובות מכסה על העדר כל ניסיון להכיר בזכויות היתר שלך, וכאן טמון גורם נוסף לרוגז.
ועדיין, "מתי נוכל לומר אנחנו?" היא שאלה קריטית, במיוחד בתוך האינדיבידואליזם החונק שממלא כל חלקה טובה בחיינו, בעבודתנו, בשיתופי הפעולה שלנו.
בניסיון לעשות סדר במחשבות אלה, נזכרתי פתאום בתחושת האפשרות שחשתי כאשר נתקלתי לראשונה ברעיון שכבני אדם, אנחנו תמיד־כבר ממילא תלויים באחר. זה קרה כאשר קראתי את נישול (Dispossession) מאת ג'ודית באטלר ואתנה אתנאסיו. נישול הוא מצב של מניעה אבל גם מצב של חשיפה לאחר. על הסף שבין עצמנו לאחרים, אנו נזכרים בגבולות אי־התלות שלנו: כאשר אנו יוצרים והורסים זה את זה, נישול הופך להיות מצב מכונן של הסובייקטיביות שלנו. בקפיטליזם שמנסה ללא הרף לשכנע אותנו בהיותנו יחידים אוטונומיים וחופשיים, היה משהו כל כך משחרר בתזכורת הזו שאנחנו לא, ושאם אם אכן יש משהו שאנו חולקים, הרי שזהו היותנו תלויים זה בזה ולא בטוחים.
אולי נוכל לומר "אנחנו" כאשר נקבל את זה שהדבר שאותו אנו חולקים אינו משהו שאנחנו יודעים שיש לנו במשותף, אלא משהו שאנחנו לא יודעים; כאשר נקבל את העובדה שאנחנו לא – ולעולם לא נהיה – מסוגלים להבין זה את זה לגמרי ושמרחק זה הוא תנאי הכרחי לתקשורת ולשיתוף פעולה בינינו. במאמר שקראתי לאחרונה, ולריה גרציאנו מדברת על פנאי, בוחנת את משמעויותיו ומתחקה אחר השתרגותו באופנים השונים
שבהם אנו יחד. ה"פנאי" חוצה את הספירות של העבודה, הבילוי והיצירה כזמן שמאפשר סוג אחר של שיתוף פעולה חברתי. בשאילה ממנה, אומר שנוכל לומר "אנחנו" – ולומר זאת בפה מלא – כאשר נהיה מסוגלים לחוות את ההבדלים המכוננים בינינו לא כמשהו שיש להתמודד עימו אלא כמקור אמתי להנאה.
2#
סולידריות סולידית
עדי אפעל-לאוטנשלגר
אחלק את תגובתי לשניים:
ראשית, מתי אפשר להגיד "אנחנו"? או במלים אחרות, מתי הביטוי "אנחנו" ממלא תפקיד נוסף על היותו תמיד אידיאולוגי? אני חושבת, שאת הביטוי "אנחנו" יכולים להגיד רק שניים. רק זוג יכול להגיד אנחנו וגם זה תוך ידיעה שמדובר באמת חלקית. כשאחד מבני הזוג אומר אנחנו (או שניהם יחד) הוא למעשה אומר "אני פחות מאחד," ( Less than one) וזה לדעתי היגד ראוי. ואם יש שניים – לא בהכרח במובן של זוג, או לא זוג בכל תנאי – כמו שאומר אלן באדיו, או שיש אהבה או שיש מהפכה. לכן במקרה זה להגיד "אנחנו" איננו רק תקף אלא גם, כך נראה לי, מבורך.
שנית, לגבי הסולידריות עצמה: אין לי באמת שום מושג מהי סולידריות חברתית, אבל אני יודעת שיש דבר כזה כמו "סולידיוּת", שהיא למעשה ביטוי של מוצקות. מבחינה זו אציע, שסולידריות איננה מבוססת על הזדהות עם האחר, על אמפטיה עם המוחלשים והמודרים או לתרומה ועזרה לנזקק, אלא על ייצורו של מצב מוצק, קריסטליזציה. מצב מוצק הוא לא עניין של מה בכך בהקשר הישראלי שמצוי כל-הזמן בהתפזרות ובהמסה. מוצקוּת תוכל להיווצר כאשר משהו נהיה פחות לח. פחות מזיע, פחות מהרהר ומתגרד, פחות ביקורתי, פחות משפטי, פחות מחשב רווחים ויותר לכיד, מובחן, בעל "קו מתאר", גיזרתי.
ומן הסולידריות המוצקה אפשר להגיע לסולידיות כמאפיין של סגנון: האופי המוחזק, הלא בהמי, הלא פרובוקטיבי, השקט-חזק, האופי-יופי. במילים אחרות האידיאל. ואם שניים מצליחים להגיד "אנחנו" באופן של אופי-יופי, נו, זה כבר ממש טוב. לבסוף, אופי-יופי מבטא משקל. ומה שיש לו משקל בכדור הארץ הולך תמיד לכיוון האדמה. סימון וייל כתבה על מושג יפה, השתרשות, enracinement ,לו היא נדרשה במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר היה צורך לשוב ולחשוב את הקיום של האומה הצרפתית אל מול הכובש הגרמני (לאחרונה תורגם לעברית חלק מספר זה בהוצאת כרמל, בתרגום שירן בק), כלומר לשוב ולחשוב את התביעה והצורך בלכידות כנגד הקפיטליזם, הטוטליטריזם והגזענות. משהו בכיוון הזה נראה לי נכון להמשיך, אם מחפשים להגיע לידי סולידריות סולידית.
3#
"אין (ה) אנחנו?"
חגית אלדמע
"ברחי לאט יותר, גם אני ארדוף לאט יותר" (אובידיוס, מטמורפוזות: "אפולו ודפנה") הנה צורה של שותפות, של סולידריות, של אנחנו, מטמורפוזה שמאפשרת להסכים על אהבה. בין בתולה שהתגלגלה לעץ לבין אל. אהבה שהפכה להיות ממש חלק מן הסדר הטבעי. אבל האהבה, לפני כל מטמורפוזה, תמיד מפריעה לסדר הטבעי של הדברים, ל"עולם כמנהגו נוהג". זהו הממד הניסי שבה. כדי שלא תפריע, כלומר כדי שתעוגן ותיכלל בתוכו, המצאנו את הנישואין. שלרוב משכפלים ומתחזקים סדרים טבעיים חברתיים תרבותיים קיימים (וכן, גם בין זוגות חד מיניים, גם בין אלים ועצים).
נראה שזוהי טעות מבנית המכלה לא רק את האהבה אלא גם כל ניסיון אחר לשנות דבר מה, באמצעותה, גם כאשר מבקשים לשלול אותה. לשנות דבר מה במה שאנחנו תופשים כמציאות חברתית, ולו בשביל האפשרות לומר "אנחנו".
שמעתי פעם את אחד "הפנתרים" המקומיים שלנו מדבר על אחד מן ההישגים הגדולים של המחאה שלהם, ואין ויכוח על כך שהמאבק של הפנתרים היה המרשים ביותר שהיה כאן ומאז לא היה מאבק שאפשר אפילו להתחיל להשוות אותו למאבקם, אבל ההישג שעליו דובר, הישג ביורוקרטי, היה… האפשרות לקחת משכנתא (אפשרות שחמקה מאז מן הצאצאים הסמליים של מאבקם). לרכוש נכס… נו, מה אומר? "ברחו לאט יותר (מהעוני שנכפה עליכם), גם אני (הבנק) ארדוף לאט יותר (עד שתהפכו לצמחים)".
אם כך, מן המטמורפוזות של האהבה ככלולה בסדר הטבעי או החברתי לא יבוא המזור. בין אם מדובר באהבה לאישה, למקום, למשפחה, לחברים או לרעיון. השאלה או המזור האפשרי ביחס לפונקציה של האהבה עבור איזושהי אפשרות של "אנחנו", אפשרות שכל אהבה מפנטזת עליה, נמצאת בליטרת הבשר שלה. במה שלא יכול להיות מעוגן בה כהסכם רשום כזה או אחר. קרי, במה שלא יכול להיות נתון לשום עסקת חליפין. בואו ננסה להסכים על זה. נראה אותנו.
נסכים על כך שכדי לומר "אנחנו" צריך להסכים לאהבה כתנאי אפשרות של ה"אנחנו" אך מבלי שנשכח את הדחייה והעוינות כאינהרנטיים לכל יחס של אהבה. במילים אחרות, שלא נשכח את "משל הקיפודים" של שופנאואר אותו מזכיר פרויד וניעזר בו: חבורה של קיפודים שהצטופפה ביום חורף קר כדי להתחמם. כמובן שמיד חשו בדוקרנים האחד של האחר, מה ששוב הרחיק אותם זה מזה ושוב קירב אותם ושוב הרחיק, עד שהצליחו למצוא את המרחק הנכון שבו מצבם היה נסבל, הן ביחס לקור הן ביחס לדוקרנים.
קיפוד, קיפוד, ועוד קיפוד ועוד אחד. כל קיפוד והמרחק הדרוש לו מהקיפוד האחר ומהקיפוד שבתוכו, ומהקיפוד שהוא, ומהקור.
4#
אנחנו – קינה
זוהר ויימן-קלמן
אני רוצה לענות על השאלה בשיר שתרגמתי. את השיר כתבה אודרה לורד, משוררת, שחורה, לסבית, אמא, לוחמת, והוא פורסם בשנת 1978 בספרה החד-קרן השחור. השיר מדבר בגוף רבים/רבות, ומזמין לתוך הקולקטיב שהוא יוצר ״את אלו מאיתנו״ שקוראות בו את מאבקן לשרוד. הקולקטיב שהשיר מייצר מורכב מאנשימות שמעולם לא היו חלק מאותו ׳עולם משותף׳ אבוד, ואולם יש לו מסר לרגע זה בדיוק: ״מוטב לדבר/
בזוכרנו/ מעולם לא נועדנו לשרוד.״
קינה להשרדות / אודרה לורד
(תרגום: זוהר ויימן-קלמן, לזכר יעל חזן-לוי)
לאלו מאיתנו שחיות על קו החוף
ניצבות על הסף התמידי של החלטה
חיונית ולבד
לאלו מאיתנו שלא יכולות להרשות לעצמן להתמסר
לחלומות חולפים של בחירה
שאוהבות במפתני דלתות באות והולכות
בשעות שבין זריחות
מסתכלות פנימה והחוצה
באחת לפני ואחרי
מחפשות עכשיו שיוליד
עתידים
כמו לחם בפי ילדינו
כדי שהחלומות שלהם לא ישקפו את מות שלנו:
עבור אלו מאיתנו
שהוטבע בהן הפחד
כקו דק במרכז המצח
לומדות לפחד עם חלב אימנו
כי זהו הנשק
שבו נמצאת אשלית הבטחון
תקוה כבדת-רגליים להשתיק אותנו
עבור כולנו
הרגע הזה והנצחון הזה
מעולם לא נועדנו לשרוד.
5#
אנחנו - מונולוג
(כותרות גוגל)
אנחנו עדר ללא רועה
אנחנו ערבים, אבל לא עדר!
אנחנו פלסטינים, אדוני
אנחנו לא פלסטינים, אותנו לא תדפקו
אנחנו לא שונאים ערבים. אנחנו בבחינת הקם להורגך השכם להורגו
הם שאלו אם אנחנו ערבים – והיכו. חשבתי שחבריי לא בחיים
תפסיקו להתכחש לזה – אנחנו ערבים
אנחנו יהודים, ובואו נחגוג את זה
אנחנו מגינים על היהודים, לא עליך יא פרצוף תחת.
אנחנו הרוב, ואנחנו כועסים
אנחנו הרוב. הגיע הזמן להחליף דיסקט
אנחנו הרוב, ואנחנו הכי מסכנים
אנחנו לבד לגמרי פה
תגידו, אנחנו השתגענו?
אנחנו אלה שלא לומדים
אנחנו אלה שמסתממים ומזדיינים למוות כל וויקנד
אם לא אכפת לך אנחנו אלה שנדפקנו
אנחנו אלה שאמורים "לזכות בתהילה".
אנחנו נביא משיח עכשיו
אנחנו נביא את היין
אנחנו נביא את הכסף
אנחנו נמשיך להיאבק באמצעות אור ואהבה
וכשהשמש זורחת אנו פוחדות
שלא תישאר
וכשהשמש שוקעת אנו פוחדות
שאולי לא תזרח בבוקר
וכשהבטן שלנו מלאה אנחנו פוחדות
שלא נעכל
וכשהבטן שלנו ריקה אנחנו פוחדות
שאולי לא נאכל שוב אף פעם
כשאנחנו אוהבות אנחנו פוחדות
שאהבה תעלם
כשאנחנו לבד אנחנו פוחדות
שאהבה לא תחזור
וכשאנחנו מדברות אנחנו פוחדות
שמילותינו לא ישמעו
ולא יתקבלו
אבל כשאנחנו שותקות
אנחנו עדיין מפחדות.
אז מוטב לדבר
בזוכרנו
מעולם לא נועדנו לשרוד.
יולי, 2019