רימיני פרוטוקול (Rimini Protokoll) היא קבוצת יוצרים עצמאית שהוקמה בשנת 2000 על ידי הלגארד האוג (Helgard Haug), שטפן קגי (Stefan Kaegi) ודניאל וצל (Daniel Wetzel). שלושת חברי הקבוצה הם בוגרי התכנית ללימודים היישומיים במדעי התיאטרון של אוניברסיטת גיסן (Gießen), אשר היוותה חממה לגידולן של קבוצות פרפורמנס רבות בגרמניה, וביניהן She She Pop וכן- Gob Squad.
צורת העבודה של רימיני פרוטוקול ייחודית – היא נמנעת מעבודה עם טקסטים מוכנים מראש ואינה מעלה לבמה שחקנים מקצועיים. במקום, יצירותיה מתבססות על סיפור חייהם של אנשים שונים, אשר מדווחים אודות חייהם הפרטיים והמקצועיים, ואינם מייצגים על הבמה דמות כלשהי מלבד עצמם.
הקבוצה מכנה אותם "מומחים לחיי היומיום" - ביטוי שהפך למטבע לשון שנעשה בו ביטוי תכוף בשיח האמנותי הגרמני העכשווי. חיי היומיום שלהם מובאים לרוב כדיווח (פרוטוקול) המדובר בצורת מונולוג אשר חברי הקבוצה מנסחים לאחר תחקיר אודות אותו "מומחה". הדיווח משחזר למעשה אירועים פרטיים או קולקטיביים הקשורים לאנשים המופיעים.
אם כן, היצירות של הקבוצה הן תיעודיות – הן עוסקות בחיי היומיום של המשתתפים בהן, ובאמצעות העיסוק בחלל המופע וסביבתו הן מעמתות את הנרטיב האישי של המשתתפים עם אתוסים קולקטיביים של הצופים. עובדה זו מתיישבת עם חזונו של שטפן קגי, הרואה ב"תיאטרון [...] מוזיאון שבו אנשים ודברים מופיעים לאחר שנשלפו בסיבתיות קדחתנית לצורך התבוננות בהם."1
בשנים האחרונות, מתפשטת בגרמניה התופעה של הצבת "חובבנים" (המכונים על ידי המבקרים בהשפעת תרבות הריאליטי "אנשים אמיתיים") על הבמה, ויוצרים רבים בוחרים לשתף פעולה עם פרפורמרים לא-מקצועיים על מנת ליצור חוויה אותנטית.2 חוקרת המופע מרים דרייסה (Miriam Dreysse) והדרמטורג פלוריאן מלצאכר (Florian Malzacher) מחדדים שבניגוד לדוקו הטלוויזיוני, היצירה של רימיני פרוטוקול אינה "מאשרת את המציאות בגולמיותה, אלא מציגה עולם מורכב שבו היחיד הוא אבן יסוד והמציאות היא תמיד נרטיבית".3 לדבריהם של חברי הקבוצה, מאז עלייתן של תכניות ריאליטי לטלוויזיה, המציאות כמו שהכרנו אותה פסקה ואופן היצירה שלהם היא אפשרות אחת לעורר את קיומה של המציאות מחדש.4 על פי הנחה זו, המשוחזר המוצג תחת ההקשר הבימתי הוא האותנטי, ואילו המציאות אליה הוא מתייחס היא מציאות פוסט-מודרנית, בה הציטוט, האינטר-טקסטואליות וההתייחסות העצמית (self reference) הבלתי פוסקים, מונעים את האותנטיות.
שחזור כהתבוננות מחודשת במציאות
תחת מטריית "רימיני פרוטוקול" נוצרו פרויקטים המשתרעים על פני מנעד רחב של ז'אנרים, מדיומים ופלטפורמות, ומסווגים תחת הקטגוריות: תיאטרון, רדיו, סרטים, הרצאות, תערוכות, ספרים ואפליקציות. רבים מהפרויקטים עוסקים בשחזור באמצעים שונים, לדוגמה: "הצגת בכורה: ביקור הגברת הזקנה" (Uraufführung: Der Besuch der alten Dame) משנת 2007 היא שחזור הבכורה העולמית של מחזהו של פרידריך דירנמט, אשר התקיימה ב-Schauspielhaus Zürich בשנת 1956. באמצעות צוות "מומחים" (יוצרים וצופים שנכחו בהצגת הבכורה המקורית) ובשילוב תמונות, בובות קרטון וסאונד מההפקה המקורית, שחזרו היוצרים את ההצגה האגדית בבימויו של אוסקר וולטרלין (Oskar Wälterlin).
"אינך שחקן, אלא משחזר", כך נאמר לאחד ה"מומחים" אשר השתתף בהפקה על ידי חברי הקבוצה. העיתונאי טובי מילר (Tobi Müller) אשר סקר את תהליך העבודה על "הצגת בכורה: ביקור הגברת הזקנה" תיאר את השחזור כיצירה של זיכרון קולקטיבי על ידי האנשים הנושאים את אותו הזיכרון.5 ב"הצגת בכורה: ביקור הגברת הזקנה" מעשה השחזור עצמו הפך לנושא ההצגה; הוא הוביל לדיון במהות הזיכרון הקולקטיבי לעומת הזיכרון הפרטי ובאותנטיות של המציאות הדרמטית והפוסט-דרמטית.
דוגמה אחרת לפרויקט של הקבוצה העוסק בשחזור, היא האפליקציה הסלולרית "50 קילומטרים של מסמכים" המשחזרת האזנות סתר של השטאזי (המשטרה החשאית של גרמניה המזרחית) באמצעות תסכיתים. האפליקציה אפשרה לשמוע את התסכיתים השונים באתרים מגוונים ברחבי ברלין ובכך חשפה למשתמש טפח בלתי נראה של העיר.
Situation Rooms - יצירת וידיאו מרובת משתתפים
באוגוסט האחרון הוזמנה הקבוצה להעלות פרויקט במסגרת פסטיבל Ruhrtrienalle המתקיים בחבל הרוהר. הפסטיבל עתיר התקציב איפשר את בנייתו של חלל ייעודי המשמש את הפרויקט הכולל עשרים צופים הנכנסים למבנה דרך עשרים דלתות שונות. כל צופה מקבל בכניסה מכשיר iPad המכוון את דרכו במסלול אישי בין החדרים השונים. מכשיר ה-iPad כלל את סיפוריהם של "מומחים" שונים ממדינות שונות שכביכול אינם קשורים זה לזה אך בעלי מכנה משותף מובהק: כולם עוסקים בנשק ובמלחמה.
הצופה מבקר בחללים שונים אשר משחזרים מקומות ספציפיים, אליהם מתייחס ה"מומחה" בסיפורו: בית קברות במקסיקו, בנק שוייצרי, עיר בגדה המערבית, בית חולים שדה בסיירה-לאון ועוד. הצופה אינו רק עוקב אחר ה"מומחה", אלא מתבקש לשחזר את פעולותיו אשר צולמו קודם לכן בוידיאו באותו החלל בו מצוי כעת הצופה. בין הפעולות: ללמוד לכוון נשק במארב, להשתתף בישיבה בדובאי ולשדר מתחנת רדיו בדרום סודן.
חדר מצב – התנסות מעבר למסך הדיגיטלי
Situation Room הוא חדר המצב במרתף הבית הלבן, המשמש את נשיא ארה"ב ומקרוביו לצורך בקרה על מבצעים בעלי חשיבות גבוהה. אחת התמונות המפורסמות שצולמו בחדר המצב של הבית הלבן בשנים האחרונות היא תמונתם של נשיא ארה"ב אובאמה, סגנו, מזכירת המדינה ושר ההגנה צופים בחיסולו של אוסאמה בן-לאדן מבעד למסך טלוויזיה. בתמונה ניתן להבחין כיצד הם מגיבים באופן שונה להתרחשות – בשמחה, בהזדעזעות, בנחישות ובחשש.
רימיני פרוטוקול יצרו בעבודתם סיטואציה דומה: מפגש עם סיפורי קרבות ונשק מבעד למסך דיגיטלי, בחלל שמאפשר למשתתף לבחון סיטואציה מרחוק בעוד הוא למעשה לוקח בה חלק. מכאן ואילך אני נמנע במכוון משימוש במושג "צופה", משום שהן בחדר המצב בבית הלבן והן בעבודה Situation Rooms, המשתתפים אינם צופים פסיביים אלא אחראים ליצירתו של מהלך התרחשויות בהיותם המבצעים שלו. במילים אחרות, היצירה מושתתת על משחקי תפקידים אשר מטשטשים את הגבול בין צופה ומבצע: ה"מומחה" הופך לעד של חייו ברגע שהוא מתחיל לספר את סיפורו; הוא משחזר סיטואציות בחלל המדמה באופן כמעט נטורליסטי חללים המוכרים לו מהמציאות. הקהל של Situation Rooms צופה ב"מומחה" על מסך ה-iPad ומשחזר את הפעולות שהוא רואה: לובש אפוד מגן, מניף דגל, מסדר ניירת לקראת ישיבת מנהלים ועוד.
במהלך השיטוט בחלל, נאלץ המבקר ליצור אינטראקציה עם מבקרים נוספים בחלל באמצעות מחוות פשוטות ויומיומיות כלחיצת יד או מסירת חפץ. המבקרים הנוספים בחלל מופיעים על מסך ה-iPad כמומחים נוספים שהוא כבר פגש או עתיד לפגוש במהלך השיטוט, וזאת על אף שאין קשר נרטיבי קונקרטי בין הסיפורים של המומחים השונים. השחזור מאפשר להציב שתי פרסונות (אני נמנע במכוון מהשימוש במילה "דמויות" לאור העובדה שמדובר באנשים "אמיתיים") בחדר משותף, על אף שהדמויות חיות למעשה בשתי מדינות שונות, ובאמצעות אותו ההצבה מסוגלים שני מבקרים לנכוח בחלל אחד שמסמן עבורם שני חללים שונים לגמרי במציאות.
הפעולה הדרמטורגית של רימיני פרוטוקול ביצירה הזאת (בדומה לנעשה בשאר היצירות שלהם) אינה מתרכזת בטרנספורמציה של מבצע לדמות שהוא משחק, אלא בטרנספורמציה מפעולת צפייה לפעולת ביצוע– הצפייה הופכת לפעולה אקטיבית, שכן היא כרוכה בשחזור מיזנסציני של הוידיאו, והיא מובילה לתנועה והתרחשות בחלל. ה"מומחה" אינו משחק אף דמות מלבד עצמו, אך המבקר בחלל מגלם (או לפחות מסמן) בחלל את דמות ה"מומחה". זהו הרגע שבו זה שניצב על ה"במה" מפסיק לשחק, וה"צופה" מתחיל לפעול במקומו (והופך למשתתף).
ההתרחשות נעה בין מספר רבדים של מציאות: המציאות עליה מבוסס הדיווח של ה"מומחה", המציאות שה"מומחה" משחזר בחלל ומתועדת בוידיאו, המציאות המשוחזרת שיוצר הצופה, והמימד הפרשני המעניק משמעות לחדרים ולמבקרים השונים בהם זהויות שונות, משום היות החדר והמבקר מסמנים ספציפיים למספר מסומנים שונים.
כמו כן, יש חשיבות לאמצעי דרכו נחוות המציאויות השונות. החלל יוצר מיקרוקוסמוס במסגרתו המעבר מחדר לחדר הוא גם מעבר אפשרי ממדינה למדינה. החוויה הדיגיטלית של המציאות באמצעות ה-iPad מבטלת מושגים של רחוק וקרוב בחלל, בדומה לאופן בו חדר המצב בבית הלבן מבטל את המרחק של היושבים בו מההתרחשויות בשדה הקרב. מצד אחד היא מקרבת את הצופה לעולמו של "המומחה", ומצד שני היא יוצרת תהום בין שני העולמות (לדוגמה כאשר החלל שנראה "ריאליסטי" בוידיאו מתגלה כתפאורה תיאטרונית במציאות). חוויתם של מספר רובדי מציאות בו זמנית מאפשרת לבחון סיטואציות מפרספקטיבות שונות. החווייה הזו מסוגלת לעורר תחושת הזדהות חזקה עם הסיפורים (שחלקם בהחלט נוגעים ללב) וזאת משום הייצוג ה"אותנטי" של הגיבורים ביצירה.
העולם שנוצר על ידי "רימיני פרוטוקול" הוא שרירותי - אינך בוחר אילו מתוך עשרים ה"מומחים" תפגוש במהלך ביקורך בחלל. מוטל עליך לעקוב אחר המסלול שניתן לך ואין לך כושר בחירה בנוגע לעיצוב מהלך ההתרחשויות - האירועים המכילים מסגרות שונות של זמן ומקום שלובים היטב אחד בשני. לאורך שעה אתה עתיד לגלם ילד-חייל בקונגו, פליט ופעילת זכויות אדם מבלי שיפערו סדקים בקוהרנטיות ובאחידות של היצירה.
מבט כללי על סיפורי מלחמה
בין הביקורות שנכתבו על היצירה הופנו מספר הערות לגבי השימוש ב-iPad, אשר מאפשר התייחדות עם "מומחה" מסוים, אך מונע מבט כללי על סיפורי המלחמה.6 בעוד שמבקרים ותיאורטיקנים רבים נוהגים להלל את העבודה של "רימיני פרוטוקול" (אשר כאמור מבקשת להגדיר את המציאות והאותנטיות מחדש באמצעות השימוש באנשים "אמיתיים" ובדחיית האשליה הדרמטית), ביקורת מרקסיסטית מעמידה בסימן שאלה את מושג האותנטיות של הפרפורמנס והתיאטרון הפוסט-דרמטי.
הדרמטורג ברנד שטגמן (Bernd Stegemann), מסביר בספרו האחרון "ביקורת התיאטרון" (Kritik des Theaters) כי המושג "אותנטי" מתייחס כיום בשיח האמנותי ל"רגעי מציאות", "אנשים אמיתיים" ו"חיים אמיתיים". האותנטיות, לדבריו, הינה אמצעי סגנוני, המזהה את המקורי והבלתי צפוי עם אירוע תיאטרוני "אמיתי", והיא הפכה לקריטריון מרכזי באמצעותו נבחנת האמנות העכשווית: "האותנטי נהפך לרגש, אשר מבקש בכוונה תחילה להשכיח את שקר הקיום, ואכן שכח אותו למעשה. בכך הוא צועד לקראת שורה של מבנים חברתיים של מציאות הטוענים לקיום אונטולוגי שאינו ניתן לביקורת. האותנטי, אם כן, הוא הרגש הנכון עבור הטבע של הקפיטליזם הרגשי; הוא חוזר על השקר של עצמו בדבר היותו טבעי באמצעות הטענה כי הוא מסוגל לחוש בטבעו של הסובייקט."7 מכאן, שתחושת ההזדהות עם הסיפורים "המציאותיים", ה"אותנטיים" וה"טבעיים" של "המומחים", מציגה אותם כטבע נתון, ובהתאם להגות הניאו-ליברלית, הטבע אינו נתון לביקורת.
בתכניה של היצירה מתאר הארכיטקט פלוריאן הירש (Florian Hirsch) את Situation Rooms, ומסביר ש"המומחים" אינם מוצגים כפושעים או כקורבנות, במקום זאת, הם מוצבים בתחום האפור של הכלכלה ומדיניות זכויות האדם. בנוסף, הוא מניח כי המגיב ליצירה מתקשה לנקוט עמדה בנוגע לסיפורים שמוצגים לו ואינו מסוגל להתנסח במושגים של "בעד" או "נגד" המלחמה. המלחמה, כפי שהיא מוצגת ב-Situation Rooms היא כואבת, מזעזעת ונחלת הכלל – של החיילים, של העסקנים, של הפוליטיקאים, של העורף ושל העיתונאים. הרעיון הזה מודגש על ידי כך שהמשתתף מתנסה בתפקידים שונים באותה המציאות, ומתאפשר לו להביט על המלחמה מפרספקטיבות שונות. יחד עם זאת, קיים הבדל אחד מהותי בין ברק אובאמה שצופה בחיסולו של בן לאדן ובין המשתתף ב-Situation Rooms: בעוד שאובאמה הוא מקבל ההחלטות בזמן שהוא צופה בשידור חי מן השטח, המשתתף ב-Situation Rooms נטול סמכות אמיתית. אולי הוא בכל זאת רק צופה, משום שהוא עד למציאות ("אמיתית") שהוכנה עבורו מראש, וזאת האחרונה בלתי ניתנת לשינוי ואינה בשליטתו.
העניין שכל "מומחה" מעורר בקרב הצופה כשהוא חושף את סיפורו והוירטואוזיות שבה מתפקדים החלל והוידיאו, מבטלים קטגוריות מוסריות של "טוב" ו"רע", "נכון" ו"שגוי". לדוגמה: אחד ה"מומחים" המשתתפים ביצירה מספר אודות חוויותיו וקשייו כחייל ואומר: "אינני קורבן". הטענה הזאת, שמובילה להזדהות עם ההחלטה שלו להילחם, מבטלת שאלה אחרת שעשויה הייתה להישאל בנוגע לשירותו הצבאי בדבר היותו מקרבן.
"רימיני פרוטוקול" מבקשים להציג מציאות, ואת המציאות הזאת קשה מאוד לבקר, כי אין בה טובים ורעים - כל יצרן, סוחר ומפיץ נשק הוא גם אדם שאת סיפורו יש לספר. וכעת נותר לשאול האם השחזור וייצוג המלחמה ביצירה של "רימיני פרוטוקול" מאשררים או מבקרים את המציאות.
היצירה, אשר מומנה בסיועם של פסטיבלים ותיאטראות רבים, עתידה לסייר ברחבי גרמניה והעולם במהלך החודשים הבאים.
1 as quoted in Gerald Siegmund, „The art of memory. Fiction as seduction into Reality”, Miriam Dreysse and Florian Malzacher, Rimini Protokoll: Experts of the Everyday. The Theatre of Rimini Protokoll. (Berlin: Alexander Verlag Berlin, 2008), 188 .
2 Annamarie M. Metzke. „Von echten Menschen und wahren Performern.“ Erika Fischer-Lichte, Barbara Gronau, Sabine Schouten, Christel Weiler (Hg.). Wege der Wahrnehmung. (Berlin: Theater der Zeit, 2006).39-47
3 Miriam Dreysse and Florian Malzacher, Rimini Protokoll: Experts of the Everyday. The Theatre of Rimini Protokoll. 9-10
4 Rimini Protokoll, ABCD (Berlin: Theater der Zeit, 2012), 106
5 Tobi Müller, „‘But you’ve been rehearsing your entire lives!’ The Development of Uraufführung: Der Besuch der alten Dame“ Florian Malzacher, Rimini Protokoll: Experts of the Everyday. The Theatre of Rimini Protokoll. 214-215
6 Sarah Heppekausen, In den Krieg gezogen. Nachtkritik, August 23, 2013
7 Bernd Stegemann, Kritik des Theaters. (Berlin: Theater der Zeit, 2013) 55-56