H2 – חברון : תיאטרון עימות

קאמי לואיז בשיחה עם וינטר פמילי

H2 – חברון היא עבודת פרפורמנס של ווינטר פמילי (רות רוזנטל וחבייר קליין) המבוססת על תהליך של מפגשים וראיונות שקיימו לאורך תקופה ארוכה בעיר חברון.
העבודה התארחה לאחרונה במסגרת פסטיבל THE GATHERING בירושלים.

מעקף מציג קטעים נבחרים מתוך ראיון שקיימו ווינטר פמילי עם קאמי לואיז.

DSC03795.JPG
עמית מן

קאמי לואי: אף על פי שהעבודה שלכם עוסקת במצב ספציפי מאוד – H2, אזור בעיר הפלסטינית חברון הנמצא בשליטה ישראלית – אי אפשר לצמצם אותה לרצון ליידע או לחנך את הצופה ביחס לתפיסה הנכונה של ה”מציאות“ במקום המורכב הזה. אתם לא שואלים ”מומחים בעלי ידע“; אתם ”יוצרים חוויה משותפת“. אתם מאפשרים לקהל לחוות את אזור הסכסוך הזה בדרך רגישה, על-ידי כך שאתם מנחיתים אותנו לתוך הסתירות המובְנות בנרטיבים שמתיימרים לתאר את המצב באופן צודק ככל האפשר, ובסופו של דבר מכסים את אי הצדק המתועב ששולט בעיר במלואו. לכן זו אינה שאלה של ”ייצוג“ המלחמה על-ידי בחירה ברורה – ”למעננו אך בלעדינו“ – במחנה הנכון. זוהי התמודדות ישירה עם ריבוי הנרטיבים – של הפלסטינים, של המתנחלים, של החיילים הישראליים ולבסוף של האקטיביסטים הזרים – ועם המכונה הפוליטית המטורפת שנוצרה כתוצאה מכך ויצאה מזמן משליטתנו.
כיוון שנראה שהמטרה שלכם מעולם לא הייתה ליצור גרסה חדשה ומושכת של המציאות, או לספק לנו אמת חדשה כלשהי, האם נוכל לדבר על הדחף המקורי שמאחורי העבודה הזו? בתהליך היצירה, מה הניע אתכם לא להסתפק בדיבור על H2, אלא לתת לאזור לדבר בשם עצמו, על כל האלימות והאבסורדיות המבעיתה שלו? מהו הכוח המניע מאחורי האינטואיציה שלכם – ואם אנחנו מכנים אינטואיציה ”מחשבה שנובעת מזעזוע“ – איזה זעזוע במצב בחברון התרחש אצלכם, ואתם הרי מכירים את האזור היטב, בצורה כה חריפה?

וינטר פמילי: נכון שהכול התחיל באינטואיציה, בזעזוע שאת מתייחסת אליו. רות חידשה קשר עם חברת ילדות קרובה מאוד שנעשתה דתית ואחר כך מתנחלת. היום היא מתגוררת בהתנחלות המבוצרת ביותר, מצודה בתוך העיר הפלסטינית חברון, עם בעלה האקטיביסט ו-11 ילדיהם, כש-40 חיילים ישראלים ”מגנים“ עליהם יום ולילה. היא מכינה סבונים וקרמים לעור. רות הלכה לבקר אותה והזדעזעה. האבסורדיות והאלימות של המצב בחברון מזעזעת אפילו בשבילנו, שמכירים את פלסטין אבל לא לומדים על הכיבוש הישראלי. הקיצוניות של החיים בחברון מזעזעת. זוהי קיצוניות שהמתנחלים בוחרים בה מתוך רגש של התעלות רוחנית, והמשקיפים והאקטיביסטים הזרים בוחרים בה מתוך אמונה אידיאולוגית והומניסטית. זוהי קיצוניות שהתושבים הפלסטינים סובלים ממנה באופן אכזרי, אלים ובלתי צודק באופן עמוק, וגם החיילים הישראליים שמשרתים בפלסטין הכבושה סובלים ממנה, כמובן בדרך אחרת.
אזור H2 בחברון הוא מיקרוקוסמוס של הכיבוש הישראלי של פלסטין. כל המרכיבים נמצאים שם: גניבת רכוש פלסטיני, משטר ההפרדה, שיתוף הפעולה בין החיילים למתנחלים וכך הלאה – אבל יש עוד מרכיב מרכזי שקיים בחברון: תיירות הכיבוש. כל יום מבקרות באזור H2 קבוצות רבות של תיירים, לרוב פרו-פלסטיניות אבל גם אולטרה-ציוניות, מלוות במדריכים רב-לשוניים […]

ק.ל.: איך ניגשתם למציאת הפוליפוניה רבת הסתירות הזו ולהשהייתה? אפשר להניח שבשטח כבוש לא כל הקולות זוכים לאותו מרחב נראות, ומבחינה רשמית גם אינם זכאים לאותה רמה של תשומת לב. אבל אנחנו כקהל שומעים הכול, וזה מאפשר לנו לחוות את הסחרור הזה, אף שיש להניח שרובנו לא היינו שם מעולם.

ו.פ.: בהתחלה רות חזרה שוב ושוב לחברון כדי להקליט את החברה שלה – ואז את ילדיה, את בעלה, את חבריה המתנחלים […] המופע התחיל להיווצר נגד רצוננו (כפרויקט, היינו מעדיפים להתמקד בהקלטת האלבום השלישי שלנו) ושנינו המשכנו את התהליך בכך שלא נשארנו בזעזוע האילם שעורר בנו האזור הנורא הזה (והוא באמת השתלט עלינו), אלא העמקנו את ההתמודדות שלנו איתו. החלטנו להקליט את השכנים הפלסטינים של החברה של רות, ואז, במהלכים קונצנטריים הולכים ומתרחבים, את התושבים הפלסטינים משני צדי המחסומים, את החיילים הישראלים שמשרתים באזור, את המנהיגים הפלסטינים של חברון, ואז לוחמי התנגדות פלסטינים צעירים, חיילים ישראלים לשעבר (כאלה שמכים על חטא וכאלה שלא), משקיפים מהאו”ם, חברי עמותות, ואת מדריכי תיירות המלחמה שעובדים ב-H2[….].

ק.ל.: איך תרגמתם את מסת המידע הזו לחוויה פוליטית ורגשית אמיתית? אי אפשר שלא לקשר את יכולת הקומפוזיציה הזו (ונעיר שחוויה מוגדרת בדיוק כך, כ”קומפוזיציה של יחסים בין רכיבים הטרוגניים“) פעילות לכם כמוזיקאים, יכולת להפעיל את השפה לא רק במה שמובן כ”משמעות“, אלא גם כ”חומר תחושתי“ אמיתי.

ו.פ.: קודם כול, החלטנו להסיר באופן שרירותי את המילים שהרחיקו אותנו מאזור H2 עצמו. התמקדנו מסלול של קבוצות תיירות המלחמה בלבד, והשארנו בצד את העדויות הנוגעות לאזור H1 (הנשלט באופן רשמי על-ידי הרשות הפלסטינית) ואת כל הדברים שנאמרו על הסכסוך ועל הכיבוש באופן כללי. מתוך זה, נשארנו עם גרסה בת 120 עמודים קוהרנטיים שהייתה עקבית מאוד, אבל עדיין ארוכה מדי בעינינו; והאורך הזה עדיין טשטש את הדיכוטומיה בין כובש ונכבש, דבר שלא רצינו לעשות. וכך, במשך חודשים של קריאה קול רם, מחקנו משפט פה ושם תואר שם, כשאנו מאמצים גישה אמפירית ומתרכזים במוזיקליות ובהתנסחות של רות. זהו לב העבודה הדוקומנטרית שלנו, שהיא לחלוטין ”סובייקטיבית ורגישה“ – כפי שאמר לנו פעם וַנסָן בּוֹדרִיֶיה, המנהל של תיאטרון וִידִי לוּזאן. הרגשנו כאילו אנחנו מנקים במברשת את החלל סביב המילים שנראו לנו מהותיות ביותר, כמו ארכיאולוגים שמכבדים את הטבע היקר של החומר, עד שבסופו של דבר הגענו לגרסה של 30 עמודים שמסופרת בשעה.

ק.ל.: אבל אולי השאיפה הזו היא שגרמה לכם לתפוס באופן קולע כל כך את הדבר, שמבלי לרצות להשפיע על נקודת המבט שלנו, אתם מכוונים אליו את המבט שלנו. במילים אחרות, אנחנו תמיד ”בין לבין“: בין מה שרות אומרת לבין מה שאנחנו רואים; בין מה שנראה, שמראים, לבין מה שעומד בבסיס הנראות הזו (הסיפורים, האמונות), וזה מהותי, כדי שנוכל לחוות את זה דרך המתח שאנו מרגישים לאורך כל המופע.

ו.פ.: בתהליך העבודה שלנו, הבנו עד מהרה שאנחנו צריכים להסתמך על המודל התלת ממדי של חברון יצרנו כעל מרכיב מרכזי. כי בסופו של דבר, האלמנט המוחשי היחיד בחברון הוא העיר. האמת היחידה שכולם יכולים לראות היא האלמוג המת הזה, שנהרס בגלל הזיהום של הכיבוש. השימוש במודל תלת ממד מודפס מפלסטיק, שהוא מטבעו קר ומרוחק, אפשר לנו להדגיש על דרך הניגוד את התשוקה המטורפת של השיח והסיפורים שמניעים בני אדם באזור H2 בחברון. המונולוג הרב- קולי שרות מבצעת הוא העיר עצמה. דרך העדויות השונות היא מגלמת את חברון, ולא מנסה לייצג בני אדם ממשיים.
בחברון, שבה קבר אברהם הוא גם המיקום של מסגד איברהים, שבה כל אבן ספוגה סיפורים סותרים כה רבים, והתוצאות כה הרות אסון תושבים הפלסטינים, שבה כולם מסתמכים על טבח כדי להצדיק את נוכחותם שם, אנחנו נמצאים בלב הדיאלקטיקה זו. זהו ה”רשומון“ הידוע, שתמיד השפיע עלינו עמוקות: איך ייתכן שסיפור אחד נחווה, נתפס, מורגש ומסופר באופן כה שונה על-ידי בני אדם שונים? כי הם עדיין בני אדם. אין כזה דבר מפלצות. […]
אחר כך עבדנו על המונולוג כמו שאנחנו עדיין עובדים על המוזיקה שלנו, ובמיוחד על הטקסט המדובר של רות בשירים שלנו, שמבוסס על התנסחות כמעט ברוקית, ”רוּבָּטוֹ“ (rubato) ,מילולית ”גניבת זמן“. הרובטו מאפשר לנו לבטא את הרגישויות של הדמויות בתרחיש העצוב והאכזרי הזה, על-ידי הימנעות מניסיון לפרשנות רומנטית שתהיה כאן חסרת טעם ולא הגונה, במיוחד משום שכאמור, רות, כישראלית, היא למרות רצונה בעלת עניין באסון הזה. כל זה באקסלרנדו כללי, המבוסס בעצמו על הצלילים שהקלטנו בעיר בביקורים שלנו: השלווה המפתיעה של העיר בבוקר, עד שמגיעים האוטובוסים של התיירים; הרחפנים הישראלים בשמיים, שהולכים ומתרבים לאורך היום; ואז התדר של המהומות הפלסטיניות אחר הצהריים, והדיכוי הישראלי העז ומחריש האוזניים, המתרחש 50 מטר מקבוצות התיירים. לבסוף, עם רדת החשכה, הביקור מסתיים, ושוב הכול חוזר לשלוותו. ”אנחנו יכולים לחזור לתל אביב“, ולהשאיר את כל האנשים האלה לגורלם הקיצוני מאוד.

ק.ל.: בבחירה הזו, אני חשה החלטה ”טכנית“ יותר, אבל כמו תמיד בעבודה שלכם, הצורה והאמצעי נבחרים כדי להעניק לפרויקט שלכם קונסיסטנטיות מוחשית ומובהקת. כאן היא מחייה את הסכסוך, את המפגש עם קולות רבים שחייבים לחיות יחד, ש”הולכים ביחד“ למרות היעדר ההרמוניה ביניהם, קולות שבשבילנו לא מגלמים פתרון חיובי ולא את הפיוס הרצוי, אלא ”דיסֶנסּוס“, חוסר הסכמה, כמנוע אסתטי לחיוניות פוליטית.

https://youtu.be/irclbwiUSbU

ו.פ.: […] בעל כורחנו, כולנו נחשבים לשחקנים במציאות הזו של אבסורדיות ושל אלימות פוליטית, ולכן, אם הצופים בעבודה הם על תקן תיירים, רות נמצאת בעמדה שממנה היא יכולה לגלם את כל המדריכים: הפלסטינים, הצבא, המתנחלים. היא משחקת את כולם בפני תיירי המלחמה, שצופי התיאטרון מגלמים בעל כורחם, והם עוברים טלטלה, בדיוק כפי שאנחנו עברנו טלטלה כשהגענו לחברון. כיוון שצופי תיאטרון נתפסים לעתים קרובות כתיירים תרבותיים בסבל של אחרים, כאלה שאחר כך ילכו לשתות משהו, במידה זו או אחרת של בחילה, בבר של התיאטרון. קצת כמו לעלות על האוטובוס לתל אביב או לירושלים אחרי יום בחברון.
אין לנו כוונה לחנך כאן את הצופה. אנחנו מאמינים בקהל. אנחנו לא ממש אוהבים מחזות דידקטיים […] אני מאמין שכל זה באמת קשור להיותנו מוזיקאים, לכך שהמפגשים המוזיקליים שלנו בגיל ההתבגרות היו עם פאנק, נויז, מטאל, עם מוזיקה מינימליסטית, אפלה ואלימה. אנחנו מעדיפים חריקות. ואנשים הם אינטליגנטיים. מוזיקה חייבת לסמוך על הקהל שלה – אין לה ברירה אחרת. חשוב לנו תמיד לפרק את הדרמה, לחשוף את המרכיבים של המופע שלנו באופן ברור וחשוף: העדויות, הצלילים, החום, הקהל, מודל הפלסטיק,
האורות, עשן הרימונים. כי אנחנו מסרבים להשתמש בדרמה רגשית כדי לעשות מניפולציות על הקהל, כי אנחנו לא מאמינים בקונבנציה התיאטרלית. זהו הנושא של העבודה שלנו, יש בו לא מעט סתירות, אבל זה מה שמניע אותנו לעבוד.

לראיון המלא באנגלית

דצמבר, 2019