טקסט מאת: רני לביא
14 דימויים מתוך עבודת וידאו של רותי סלע שנעשתה במסגרת התערוכה Moments. A History of Performance in 10 Acts שהוצגה באפריל 2012, במוזיאון ZKM בעיר קרלסרואה, גרמניה. התערוכה נאצרה על ידי גיאורג שולהמר, סיגריד גרייס והכוריאוגרף בוריס שרמץ שהזמינו את סלע לצלם ולביים התייחסות להיסטוריה של המיצג ולשהות יחד עם קבוצת רקדנים, פרפורמרים ואנשי רוח במוזיאון בזמן התערוכה ולהקרין את העבודה כחלק מאירועי הנעילה.
תחיה פרוורטית
במשפט הפלילי, עד הוא אותו אחד שיכול למסור ידע על פשע שהתרחש, דרך מה שחווה בחושיו. פרספקטיבת המבט, העמדה, הסובייקטיביות או הטעם האישי אינם רלוונטיים בעת מסירת עדות בבית משפט ומעשה העדות בבסיסו הוא הצהרה המבקשת לתאר באופן המילולי, הישיר והאובייקטיבי ביותר את מה שהתרחש.
לא מקובל לחשוב על עדים באמנות. קודם כל כי פשע אינו באפשר בהעדר חוקים כתובים שעליהם יש לשמור, אבל גם כי התיאור של האובייקט או הפעולה האמנותית נחשב משני בהבניית משמעות היצירה, וממילא נתפס כסובייקטיבי ולא אובייקטיבי.
הצופה בהופעת העבודה נמצא על תקן פרשן והטקסט שהוא מנפיק מהווה משהו בין חיווי טעם אישי לבין יצירה של הקשרים היסטוריים, פילוסופיים, אמנותיים, תרבותיים ואחרים. לעיתים אומרים שהתקבלותה של העבודה בדברי הימים של האמנות מהווה פונקציה של סך כל הדברים שנאמרו עליה (ביחס לכוח ולהון הסימבולי או הכלכלי שיש לדוברים אותם), כך שההילה של עבודת האמנות עברה מהאובייקט עצמו אל מה שנאמר עליו והצופה מחזיק בעמדה אשר מכוננת את היצירה. הצופה הוא "שותף לפשע" ולא עד לו.
עם זאת, הצופה בהופעתה של אמנות חיה שמתכלה במהותה (פרפורמנס, מחול), הוא במקביל גם בתפקיד העד. צילום וידאו או סטילס אינו יכול להוות מסמך תיעודי המשחזר את הקונטקסט המרחבי המלא של ההופעה, ולצופה בה יש תפקיד של מי שיכול להעיד על מה שהיה, ולמסור הלאה את סיפורו.
השאלה כיצד לשמר ולהאריך את חייהן של עבודות מחול ופרפורמנס היא בליבת המחשבה התיאורטית העכשווית עליהן ואת אחת מההצעות המעניינות ביותר העלה הכוריאוגרף בוריס שרמץ שפתח בעיר ראן בצרפת את "מוזיאון המחול", פרוייקט המבקש לבחון דרכים שונות להציג מחול בתוך חלל מוזיאלי, שמצד אחד יכול לערער על הזמן המחולי שהוא לרוב זמן התיאטרון (בדרך כלל כ- 60 דקות להופעה), אך יכול גם לערער על הזמן החי של ההופעה ולהציע את תרגומה לאובייקט דומם ונצחי. התערוכה Moments היא חלק מהפרויקט הזה ומבקשת לייצג ולשמר דרך חפצים, תמונות, סרטים וטקסטים כמה מעבודות המיצג החשובות של המאה העשרים.
שם, בתווך בין הצופה והעד ובין ההופעה והפיכתה לאובייקט, נמצא The Witness ומגיב לפרפורמנס שבמקור בוצעה בו הונאה מסויימת, מעין פשע-אמנות (כמו במקרה של לין הרשמן לסון שהתחזתה לאורך שנה לדמות אחרת במרחב הציבורי, או במיצג של גרסיאלה קרנבל שכלאה אנשים בגלריה).
The Witness מאתר רגע באמנות בו היצירה כן מתכתבת עם החוק, רגע בו מצטמצם למינימום תפקידו של הצופה כפרשן חיצוני לעבודה ומתחזק מעמדו כמשתתף-קורבן, כעד. בעבודה משתמשת סלע באלמנטים מהמיצגים המקוריים ובכך משחזרת-משעתקת אותם, מקימה אותם לתחייה פרוורטית ומבצעת פשע חדש המהווה התנגדות לניסיון (הפרוורטי בעצמו) של המוזיאון להכיל את הפרפורמנס.
התערוכה המוזיאלית מתיימרת לייצג את העבודות ולשמר אותן דרך שרידים שלהן, צלמיות שאמורות לתת עדות ולהמשיך להכיל משהו מהתוכן והמשמעות של העבודה המקורית, חפצים שמבקשים להניע בחזרה את הכוח אל האובייקט (אותו קל יותר למשטר ולמשמע) על חשבון הפרפורמנס. האם זו הדרך הראויה לטפל בשימור של עבודה חיה? או שזה מייצר פרובלמטיקה ממין חדש? האם התמרת המיצגים לאובייקטים המעידים עליהם היא בבחינת הוספת חטא על פשע, חטא הממסד את ה"פשע" המקורי (התחזות, כליאת אנשים בגלריה), ממסמס אותו ומעניק לו חיי מדף קלים לאחיזה?
ולסיום, בתוך המערכת הזאת של פשעים ועדויות, מציע The Witness נקודת יציאה נוספת: רגע חיצוני לפרפורמנס "המשוחזר", נקודת מבט חיצונית שהופכת בסרט לחלק אינטגרלי ממנו בחדר בית המלון. שם במלון מצטברות העדויות ולמעשה מתקיים בו שוב מעין שיחזור של השיחזור של השיחזור. בחדר המלון מערכת היחסים בין פשע לעדות נסוגה עד לאין סוף של שחזורים, והוא נהיה למרחב שכולו עדות ועל כן לא יתכן בו פשע. או לחילופין שם יתבצע הפשע המושלם בו כל העדים הם גם המבצעים.
* את הסרט עצמו לא התאפשר להציג מכיוון שכרגע הוא עומד במחלוקת משפטית בנוגע לזכויות יוצרים על השימוש בחפצים המוצגים בתערוכה.